את הסיפור הבא אל תמשיכו לפני שתקבלו אזהרה: זה סיפור על חיים
אמיתיים של ילדה אמיתית. הכי חשוב, אל תתנו לעצמכם להיות
כמוה.

לפני כשלוש שנים היו שתי אחיות... (היו) מאי ורעות.
הן היו אחיות תאומות, אך לא זהות. מאי תמיד הייתה הכי יפה, הכי
מקובלת והכי מצטיינת. ורעות? היא לא הייתה יפה. ז'תומרת, היא
ממש לא הייתה יפה. מקובלת? היו לה שתי חברות נצלניות שירדו
עליה. ומצטיינת? טוב היא ניסתה, אבל כלום לא עזר לה.

בוקר - מנקודת המבט של רעות: עוד יום של ירידות, של מכות ושל
צעקות מהוריה. מנקודת המבט של מאי: בוקר מושלם... הורים
שדואגים לה כאילו היא אוצר, טיול בקניון עם חברותיה ומבחן
שחרשה עליו בלילה.
הן קמו, ציחצחו שיניים, שטפו פנים והלכו לאכול. האוכל של מאי
היה מונח על השולחן עם פתק "מאיוש. אני ואבא הלכנו לאכול בחוץ.
הכנו מה שאת אוהבת, נהיה כאן כשתחזרי מהבצפר. אוהבת אמא."
ורעות - טוב היא ראתה צלחת ריקה ועליה פתק "תאכלי מה שיש במקרר
ואנחנו לא רוצים לשמוע תלונות מהמורים או מהמנהלת." היא הייתה
רגילה לזה, אבל עדיין זלגה דמעה מעינה.
מאי אכלה, והלכה לחדרה להתארגן. כמו תמיד המערכת מוכנה ואת
הבגדים היא הכינה כבר מאתמול. היא פתחה את הארון, (ואני חייבת
לומר שהארון שלה מסודר ויש לה המון בגדים), הוציאה את מה שהיא
הכי אוהבת לשים בימי שישי - אוברול בגזרת מכנס קצר שיושב עליה
בצורה מושלמת, חולצה לבנה מתחת, שממש הלמה את הצבע הכהה של
הג'ינס והבליטה את עיניה הירוקות הגדולות, שרשרת זהב, עגילי
זהב ונעלי עץ מצופות זהב. היא אספה את שיערה השטני המסולסל
(ואני לא מתכוונת לתלתלים, אלא שיער ארוך עם סילסולים נורא
יפים בקצוות. זה היה שילוב מושלם של צבע שטני עם צבע עור כהה),
היא עשתה קוקו מתוח עם בננה שנראה טוב עם העגילים העגולים
הזהובים (והגדולים), והתאפרה קצת, לקחה ת'תיק והלכה לבית
הספר.
ורעות? כל כך רשלנית... הוציאה משהו, זרקה עליה ולא טרחה לסרק
את שיערה. שמה נעלי ספורט דהויות ולקחה את התיק שהכיל את כל
הספרים והמחברות. היא הגיעה לבית הספר זמן קצר אחרי מאי שישבה
עם חברותיה...

אני אמשיך את הסיפור אחרי זה.