אני מרגישה שאני עומדת במקום וכולם נעים סביבי.
קרוסלה אנושית.
דשי חולצותיהם מתערבלים, העיניים שלי לא מצליחות לעקוב.
והם כל כך צבעוניים וחיים, ושיערם מתבדר לכל עבר.
השמש צובעת להם את האישונים ולמי שאפשר את הנמשים,
והם ממשיכים להתסובב,
חגים כמו להק עורבים.

על כר הדשא שלי צומח סחלב,
סגול וערירי, בוהק ביופיו.
סוליות הנעליים שלי מאיימות לעלות לו בחייו.
המקום שלי מתכווץ, הקרוסלה עוד סובבת.
הבסיס עודנו שם אבל לא אמהר לשים בו את מבטחי.

אני עושה צעדים קטנטנים כאילו זה בכל זאת נחשב,
נזהרת שלא לאיים על הצמח
מתופפת עם כפות רגליי זו על זו, מתכווצת.
החלל דוחק בי ובצמח, הוא מסתכל עליי ומפשיל את עליו
הוא יודע מה יקרה, אני שותקת ורוצה להתנצל.

צעיפים מסתחררים, מסייפים את האויר האביך.
כבר צהריים והשמש יוקדת בקודקודי כולם,
גם אלה שאין להם נמשים.
חיוכי ענק, כאלה שנמרחים, ורעש שאי אפשר לשאת בשתי האזניים.

הסחלב מרכין ראשו, משיל את כיתרו הסגול, מנסה לגרום לי לחייך
אבל הוא לא רואה סביב, והוא יודע מה יקרה, והוא שלם.

הסוליות שלי מייצרות ריח קציר וגומי, הן בכל זאת מתופפות
זו על זו.

השמש במערב, והסילואט במרכז יוצר קווים ואנשים.
עוד אנשים, קרוסלה של מימד אחר.

כולם נעים סביבי, והמקום שלי קטן כמעט מכדי לנשום.
הסחלב שלי איננו, וצעיפים דוקרים לי את הנמשים,
והאזניים לא עומדות ברעש של הצללים המלחשים.

כולם נעים סביבי, עדיין.
ואני יסוד רעוע, הייתי כך מהיום הראשון.