בבקשה? אמר.
והוא חייך אליי, חשף טור שלם של שינים צחורות, מבריקות, יפות.
שיניים של ילד קטן. הוא חייך אלי חיוך רחב, אמיתי, אחד כזה שלא
זוכים לקבל כל יום... חיוך שנמתח מקצה הפנים לקצה השני, חיוך
של ילד עם תלתלים, שחום ועיניים שחרות, כהות, גדולות. עיניים
שרואים דרכן הכל.
מתבוננות בי בספק אדישות, ספק תמימות, רואים בהן את החוכמה.
עינים שמבקשות בתחינה. והוא מנסה לכבוש אותי, להפעיל עליי את
קסמיו כדי שאסכים. לרגע הוא מצליח, וכדי לשכנע אותי ולהראות לי
שההחלטה שקיבלתי נכונה, הוא נותן נשיקה על הלחי.
וברגע הזה, כל העטיפות כבר ירדו, בלי מאמץ, כאילו כרגע הוריד
עטיפה מסוכרית טופי תות.
פניי התרככו לרגע והבעת הנוקשות שוב השתלטה. כואב לי ללבוש שוב
את העטיפות...
הוא הסתכל עליי מבועת. איך יכול להיות שזה לא השפיע עליה? הוא
בטח שאל, וכמוצא כמעט אחרון לבעיה, הוא מתקרב אליי אט אט
ומחבק, לוחש לי באוזן שהוא מבטיח להיות ילד טוב, שהוא מבטיח
להתנהג אליי יפה. אך ככל שיותר בא לי לנשק אותו בלחי הרכה שלו,
להחזיר לו חיבוק, להריח את התלתלים שלו, לזהות את ריח הגוף
המוכר שלו מהמקלחת של היום, כך גופי ומוחי מתנגדים למעשים
אלו,
משתלטים על הרגש, הופכים אותי שוב למלכת הקרח.

פניו, במאמץ אחרון, להשיג את מה שהשפתיים והלשון שלו כל כך
כמהים לו
מזיזים את שפתיו בבקשה
"אפשר רק עוד סוכריה?"