לפעמים אני יושבת לבדי על הספה, שולפת מן הארון ספר קטן. שוקעת
לתוך עולמם של זרים.
אני מכבה את המודע וגולשת פנימה, לעין הסערה בכוסו של אחר.
יש פעמים אני רואה מן הצד, מבינה ולוקחת לעצמי מה שאפשר.
יש פעמים אני העיקר, בכל דמות אני הלב, הנאבקת, הבוכה, הנאבדת
בדממה.
מוזר איך נהרות העצב זורמים כולם אל אותו הים. רק לומר לנו -
העצב זהה הוא, אלו רק הנסיבות ששונות.
והעצב הוא חומר הגלם של חיי.
כקדרית בסדנא, כאמנית במצוקה, אני מניחה אותו על האובניים, כבד
ככל האפשר, ומעצבת בו כרצוני.
הלא יש טוב בכל רע, וזו יכולה להיות ההוכחה.
ומן העצב יוצא אגרטל, או פסלון, מחזיק ספרים או סתם קישוט.
וביתי מלא בעצב, והוא מלא בי. ואין זו קלישאה, אלא מצב קיים.
יש פעמים אני אוחזת בעצב ובא לי לנפצו כחפץ מקולל, ופעמים
אחרות, בא לי לחבקו בשקט, לאמצו אל ליבי, כל כך אבוד הוא,
מפוחד ומכווץ.
ויש תקופות קמטי מארחים לו חברה ביניהם, כנאחז בקרנות ולא
מרפה.
הוא גולש אל כתפיי, מכביד ומשמיט, אבל משמש כחבר נאמן. הוא
יודע ללחוש היגיון אל אוזני הסמוכה לו. אין ספק, הוא דואג
ועוקב אחריי, כמו שאני אחריו.
ובתקופות אחרות, כבאביב חייו, הוא פורש לו כנף, דואה באוויר
בין סביונים ופרפרים, מסב פניו לעברי שלא אחמיץ תרגיליו, אבל
מאפשר לי את מנוחתי שלי בין ראשוניות צעדיו.
אני מאכילה אותו מגופי, אני יודעת, בכל פעם נגיסות קטנות
צובטות בי, אך לפעמים הוא מסרב לאכול, ממתין שארפא, שאתחזק
למענו או למעני, או למען שנינו.
וכך אנחנו חיים, בשותפות גורל.
אולי תחשבו שבשעה שהוא לא יוכל להתקיים בלעדיי, אני אוכל
להתקיים בלעדיו, אך אני כבר יודעת - גם אני לא אוכל.
זהו העצב שלי, חלק מגופי, מנשמתי, מחיי.
העצב הפרטי שלי, שמתקיים רק לנגד עיניי. |