סוניה גורן / חובק את הכרית |
עיניים ריקות צמאות לאהבה
הוא חושב שהוא כמעט איבד את הדרך,
ולא ידוע מתי תבוא תקווה.
הוא קורא לה בלילות,
מעומק נשמתו,
הוא רק רוצה שהיא תבוא.
הוא קורא לה בלילות
מיילל ומיילל
והירח מסתכל
והיא לא באה.
לא הלילה.
פוקח את עיניו ליום חדש
דומה לאתמול
שוב הפעם במיטה
שוב אותה בושה
לאן הלכה האהבה
חובק את הכרית מצמיד הוא לליבו,
חנוקה היא מדמעות
ששטפו את נשמתו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|