התחלתי להתארגן בחדר למסיבה, מין מסיבת פרידה כזו למורה
שעוזבת.
בדרך כלל אני מתארגנת בחמש-עשר דקות, כי אני לא עושה עניין מזה
אבל הפעם זה היה משהו כמו שלוש שעות לפני תחילת המסיבה, כי
הייתי צריכה לעשות משהו עם השיער הנוראי שלי. לא יודעת למה,
הייתה בי המחשבה שאני צריכה לכבוש את כולם, להיות יפה ושלא
יאמינו שזאת שיר, אותה ילדה עם התסרוקת הקבועה, העגילים
הקבועים והאופי הקבוע.
הלכתי לחדר האמבטיה וחפפתי את שערי. לא נכנסתי למקלחת, חפפתי
בכיור. לאחר מכן שמתי כמות גדולה של חומר מאיזה שלושה או ארבעה
תכשירים לשיער. רציתי שיראה מעוצב, זוהר, יפה - פשוט שיהיה
מושלם.
חזרתי לחדר נעמדתי מול המראה עם המסרק בידי שנראה כמו חרב
שאוחז בה לוחם שיוצא למלחמה. התחלתי להסתרק, להזיז את השיער
מימין לשמאל מקדימה לאחור ולעשות לי כל מיני תסרוקות כמו פוני
וקארה. תמיד אני נהנית לעשות את זה.
ניסיתי שוב ושוב מכל הצדדים למצוא איזשהו משהו יפה אבל כלום.
הכל נראה לי מכוער, ומי שהכל מכוער לו, זה לא שהכל מכוער לו,
זה הוא שמכוער להכל.
אני מכוערת, פשוט מכוערת!!!
זו לא הפעם הראשונה שכאילו פתאום גיליתי כיעור. כבר כמה שנים
מאז שאני מנסה איכשהו לטפח את עצמי אני שמה לב לכיעור שלי
ומבליגה, אבל זהו, אני לא יכולה יותר. כולן כל כך יפות, כל
תספורת ותסרוקת מתאימה להן! הפנים שלהן כל כך יפות, כל כך
יפות.
עליתי עם הברכיים על המיטה והתקרבתי למראה שתלויה מעליה. לקחתי
את שתי הקצוות של שיערי מהצדדים של פניי, הצלבתי מסביב לצוואר
ומשכתי ומשכתי, פני האדימו, שפתיי הכחילו, לאט לאט נגמר לי
האוויר ולא הצלחתי לנשום. הייתה לי תחושה שהפנים שלי מתנפחות
ומתנפחות ועוד רגע מתפוצצות לרסיסים, עלו לי דמעות בעיניים.
ראיתי בזה מין סוף, כשפניי נראו לי ככה במראה, הן היו מכוערות
מכל, מכוערות יותר מכל דבר שניסיתי לעשות אי פעם עם השיער שלי,
אבל החלטתי להמשיך.
ואז, הוא, הבנאדם הכי... הכי... אני אפילו לא יודעת איך לתאר
אותו. אני אוהבת אותו. הוא התקשר אלי בדיוק ברגע הלחץ, הכאב
והדמעות שזלגו, השיר שאני כל כך אוהבת התנגן לו בצלצול, התרתי
את השיער מצווארי ועניתי בקול שקט, נושמת בצורה כבדה ודמעות
זלגו לי מהעיניים. בהתחלה הוא לא שמע אותי אומרת "הלו" אז
הגברתי את קולי. הוא שאל "מה קורה?" עניתי לו שהכל בסדר,
ושיקרתי, כי ידעתי שכלום לא בסדר. אבל אחר כך הוא הציע לי
לצאת, לצאת קצת החוצה לנשום אוויר, אמרתי לו שבסדר שיבוא לבית
שלי. פתאום היה לי טוב, הורדתי מהר את בגדי הבית ולבשתי איזה
ג'ינס וחולצה שחורה - כרגיל, לא הספקתי עוד לסדר את השיער, רק
להזיז את כולו אחורה - סידור מינימאלי.
הוא הגיע, חיכה בחוץ והתקשר להגיד לי שאצא. כנראה התבייש. לא
היה אף אחד בבית שלי, הזמנתי אותו להיכנס, שאלתי אם הוא רוצה
לצאת או להישאר בבית והוא אמר לי שנעשה מה שאני רוצה. אמרתי לו
שאין לי כוח לצאת החוצה כי אין לי כוח ושוב שיקרתי, נשארה בי
עדיין תחושה של כיעור, שלא בא לי שאנשים יסתכלו עלי בכלל.
התביישתי שהוא יראה אותי שוב. ישבנו מול המחשב וראינו סרט אימה
שאני כבר ראיתי אז מדי פעם שקעתי בעצמי ואז הוא הסתכל עלי ואמר
לי שיפה לי שיער פזור. אני כל כך אוהבת את הבנאדם הזה, אמרתי
תודה וחייכתי חיוך גדול בתוכי. הגיעה השעה שהייתי צריכה לעלות
להתלבש, אז באמת עליתי והתארגנתי תוך חמש דקות.
הורדתי את הג'ינס והחולצה ולבשתי ג'ינס וחולצה שחורה אחרים -
כרגיל והוספתי איזה שרשרת חביבה לצווארי.
הוא סיים לצפות בחדר וקרא לי. הזמנתי אותו לחדרי כי סיימתי
להתלבש, הוא בא, קצת שיחק עם דברים שהיו לי בחדר. בכל הזמן הזה
של הסרט התייבש לי השיער ולא יכולתי לאסוף אותו או משהו, אז
שמתי קשת שחורה ושאלתי אותו עם זה בסדר, הוא אמר שיותר יפה לי
בלי הקשת, אבל אני חייבת משהו שיחזיק אז הוא אמר גם עם הקשת זה
יפה. באמת ככה הלכתי למסיבה, הייתי רוצה שהוא יהיה איתי, אבל
הוא לא בכיתה שלי והמורה שנפרדנו ממנה היא לא המורה שלו. בכל
הערב הרגשתי מצויין, הרגשתי יפהפייה. לא הדהמתי אף אחד, כמה
בנות החמיאו לי שיפה לי שיער פזור הודיתי להם, ונעלמה ממני
תחושת הכיבוש. ידעתי שהוא, זה שגרם לי להרגיש טוב, רק אותו אני
צריכה לכבוש.
הגעתי הביתה ושוב ראיתי את אותו כיעור משתקף במראה אבל הפעם
ידעתי, שכשארצה להרגיש יפה, הוא תמיד, אבל תמיד יהיה לידי
ואיתי.