יושבת ומספרת לו את קורות חייה, סיפורים שפג תוקפם מזמן, זה מה
שהיא עושה בפגישה ראשונה. היא בכלל ברחה מהרעש על החברות האלה
שלה; אחת שקרנית, אחת שלא מפסיקה לדבר, אחת שכבר באמת נמאסה
והחשובה מכולן שמתגייסת עוד שבוע. אה, וההוא... ההוא שהיא לא
יודעת מה יש לה איתו.
היא התכוונה לשבת ב"בית קפה ליד", להזמין שוקו ענק ועוגה בצד,
לספור עד מאה כל פעם מחדש ולחכות שמשהו אחר יקרה, אבל איכשהו
היא מצאה את עצמה בבר השכונתי. אולי זה הזמן להתחיל לשתות. בכל
זאת, מלאו לה 17 שנים לפני חודש וקצת.
רק עוד כוסית אחת, קטנה, היא חושבת לעצמה, כי כבר הראש מסתחרר
והיא לא מפסיקה לדבר אל הבחור שמהנהן ומחייך לצידה. כאילו
שבכלל אכפת לו.
שתיקה.
היא לא זוכרת מה היא אמרה כדי לגרום לו ללכת. אבל זה בסדר...
או שזה לא בסדר, כי היא התרגלה לזה, בסוף תמיד היא נשארת לבד.
המשפחה משאירה אותה בצד, החברות לא מתייחסות, וההוא... היא
בכלל לא יודעת מה יש לה איתו. או מה יש לו איתה.
היא בודקת כמה כסף נשאר בארנק הקטן ושותה עוד שתי כוסיות.
קטנות. כדי להחזיר את הטעם.
הראייה מטושטשת והרגליים רועדות, היא יוצאת מהבר. הולכת
ברחובות ומחייכת בטיפשות לכל אחד שעובר. לבסוף היא מתיישבת על
ספסל ומקיאה את כל נשמתה, מקיאה את המחשבות, מקיאה את כל מי
שלא אכפת לו. היא מהססת ומחליטה לבדוק את מצב הנייד. לא. אין
שיחות שלא נענו. שלא נהנו. אפילו לא הודעה. כבר שלוש ושלושים
לפנות בוקר ואף אחד לא התקשר לשאול מה שלומה, מה איתה, אולי
היא צריכה משהו, מישהו. אבל זה בסדר... או שזה לא בסדר, כי היא
כבר התרגלה לזה, בסוף תמיד היא נשארת לבד.