השער המובהק לתקופה המוזרה בחיי היה הלילה בו אבא שלי נעלם
לראשונה. אני לא זוכרת איך ומתי, אבל בשלב מסוים הבנו שהוא
כנראה לא התרחק הרבה, ויש סיכוי סביר שהוא באיזור, מסתתר. בחוץ
היה כבר חושך סמיך ולמעשה, זהו מושג הזמן היחיד שיש בידי.
הלילה ההוא לא נזקק לשעה אמיתית ומדויקת, וודאי היה מלגלג על
אחת כזו אם היתה מנסה להסתנן לסיפור.
היה מאד ברור שאני זו שתלך לחפש אותו ולא אמא, שכן אחרי הכל
היא היתה הסיבה בגללה  הוא ברח. ירדתי עד סוף הרחוב הקטן שלנו
ופניתי לרחוב שליד. המשכתי עד למטה והייתי רגועה באופן משונה.
היה צריך להשקיע מאמץ ממשי כדי להבין איך בכלל צריך להתחיל
ולהילחץ מכל זה. בקצה הרחוב, במפגש שלו עם הרחוב הראשי חנה
האוטו שלנו ובתוכו ישב אבא שלי במושב הנהג. הוא ישב שם, והיה
בעיקר לבן וקטן.  
הלחץ טלטל אותי אז לפתע בקלות ובלי כל מאמץ והייתי צריכה לנשום
קצת יותר לאט וקצת יותר עמוק כדי להתגבר על הדחף להמשיך לעמוד
מבחוץ בשקט, ולדחות בעוד כמה רגעים או אולי בנצח את כל מה
שעומד לקרות. לבסוף דפקתי על החלון, ולמרות שלא הייתי בטוחה
איך הוא יגיב הוא לא התנגד אז נכנסתי והתישבתי לידו. כשראיתי
את העיניים שלו יכולתי להרגיש את הגבות שלי מתכווצות בלי
שרציתי ואת הלב שלי משתולל. הוא היה מפוחד לגמרי, מכווץ ממש,
ודיבר אלי מתוך עולם אחר, שרק בשבועות הבאים הבנתי את ממשות
קיומו עבורו.
אני לא זוכרת איך הצלחתי לשכנע אותו לנהוג את השני רחובות האלה
חזרה הביתה, אבל אני זוכרת בדיוק איפה היינו בחנייה כשהוא אמר
במפורש שהוא מפחד גם עלי שאחזור הביתה, כי אי אפשר לדעת מה
יקרה לי, מה היא תעשה לי. והנה זה היה מונח לפני מבלי שרציתי,
מבלי שיכולתי לדחוף את זה הלאה ממני או להתעלם מזה יותר בשום
דרך. שתי תחושות מנוגדות לחלוטין הציפו אותו באותו הרגע
ובנשימה אחת. היתה איזו סובלנות הורית, כזו שמלווה בהנהון מבין
ומרוחק, כמו כשמקשיבים לילד שממציא בדיה לא מזיקה על האריות
שביקרו היום ככה סתם בגן. אבל מאחוריה ארב כאב מפלח והבנה שלא
רציתי בה, כשהפרנויה הסירה מעליה את הגלימה ועמדה מולי במלוא
הודה המשקשק מפחד, שחורה וזדונית.
זה לא שההמשך היה פחות שייך לאותו עולם שהתגלה לי באותו ערב,
אלא שאני הייתי פחות מופתעת ומצאתי את עצמי מסתכלת על הדברים
בעניין מדעי כמעט, סקרנית ומלאת פליאה. מלבד אותם הפעמים בהם
תקפה אותי תחושת חנק אדירה, ורציתי להתפרק למספיק חתיכות כך
שיהיו קטנות מדי בשביל להרגיש.
הייתי מתעוררת בלילות ופוגשת אותו, מתרוצץ בין הצללים האמיתיים
לאלו שלו, מקשיבה איתו לזמזומים שהגיעו ממתחת למיטה שלהם,
שבגללם אסור היה לו לישון כי ברגע שירדם תוכל אמא שלי לשלוף את
המכונות שיצרו אותם בקור רוח ו..., הייתי מציצה בין הפחדים שלו
ורואה איך הוא פותח כל דלת שהיא סוגרת, אפילו את דלת השירותים
ותוקע את צוארו פנימה עם עיניים פעורות כדי לראות מה היא
זוממת, הייתי נחנקת ממועקה כשהוא היה רץ אחריה לחדר שלי כדי
לשמור עלי, ומונע מאיתנו רגעים בודדים של נחמה ורגיעה, אחת
בזרועות השפיות של השנייה. והאוכל. הו האוכל. חגיגה של כפיות
שהיו מואשמות בטיפות רעל שטופטפו בזדון, אורז מבושל שאסור
לאכול ממנו כי הוא יביא את הקץ וכאבי בטן שאפשר היה להסביר רק
בדרך אחת, שכן מעולם לא נמצאו הסיבות להן, גם לא אצל המומחים
השונים שביקרנו בהתחלה, כשעוד חשבנו שיש בזה טעם.
כשישבתי עם אמי לילה אחד בבית החולים, שוב לא היתה שעה מוגדרת
לחושך שבחוץ שכן חיכינו לתוצאות בדיקות הדם שאבא דרש לעשות,
כדי למצוא בהן את המזימות של אמא, שהאמין שזורמות בדמו
ומרעילות אותו. רק שם הוא סוף סוף נרדם, וודאי היה כל כך עייף
ומותש. גם אני הייתי מותשת, ואמא שלי היתה חזקה כמו תמיד. כאב
לי שהיא היתה צריכה להיות חזקה ולוותר על כל כך הרבה בחודשיים
האחרונים, כדי להיות שם כמו שהיא היתה. מתוך הכאב והעייפות
בצבץ כעס. אמרתי לה שהיא לגמרי נדפקה בגלל אבא, שהוא כל הזמן
דופק אותה. היא חייכה בעייפות ואמרה לי שלפחות הוא דפק אותה
פעם אחת טובה כי אני נולדתי מזה. הסתכלנו אחת על השנייה
והתחלנו לצחוק ולצחוק, וגם כשהצחוק רגע נשארנו מחויכות
והעייפות הפכה סוף סוף לרפיון, שהיה יותר רך ונעים.
קצת יותר מחודש אחרי זה הכל נגמר. הדמיון הזה, שהתעקש להיות
המציאות של כולנו לתקופה ההיא, נשאר מאחור בבית החולים
הפסיכיאטרי. אבא שלי חזר הביתה ויכולנו שוב לשבת כולנו לאכול
ארוחה שאמא שלי בישלה.  הפרנויה הרכינה ראשה, ועד כמה שאני
מוכנה להציץ לא רואים אותה יותר. רק את הכיסוי שלה, ששלוב
בדברים שאי אפשר לדבר עליהם כי מה שהיה אז היה כמו עולם מקביל,
שאי אפשר לגעת בו ממש שוב.
חוץ מזה שאף אחד לא באמת רוצה.