אותו בוקר הודי לא הסתמן כתחילתו של יום שיביא איתו פיסת נחמה
ואושר, אבל הסתבר אחר כך שזה מה שהוא היה, למרות הכל. הוא
התחיל כמו היום הקודם, חם מדי  ועם תחושה של סוף, והיא יצאה אל
המרפסת של חדר המלון להסתכל החוצה. היא חשבה לעצמה שהיא ודאי
נראית כאילו היא מהרהרת בענין משמעותי או מקבלת איזו החלטה
גורלית, עם הרוח החמה בשערה,  צופה אל העיירה בכיווץ עיניים
והתאכזבה קצת שמדובר רק בסנוור מגושם וחישובי תשלום למלון. היא
נשארה שם עוד קצת בעיניים עצומות, מפנה מקום לאיזו מחשבה עמוקה
שתעלה ותהלום את הסיטואציה וקצת מקווה לה. לבסוף השתעממה ופתחה
את העיניים.  
היא הציצה חזרה לחדר דרך דלת ההזזה של המרפסת שסגרה אחריה
קודם, וחייכה לעצמה כשראתה אותו מנסה להתלבש ועוצר כל כמה
שניות להתגרד. כזה היה המקום: מוקף בנוף יפיפה, בתרבות מרתקת
ובהמוני חרקים גרגרנים. הוא גרד בעורף תחילה באגביות, רגע אחרי
תוך שהוא מקפץ ליד המיטה כדי למשוך את המכנסיים למעלה הוא נעמד
בפתאומיות וממש תקף את המרפק השמאלי שלו בגירודים, ועוד רגע
וכבר נכנע לגירודים, התישב על המיטה באנחה עם המכנסיים מופשלים
והשקיע את כל כולו בגירוד. היא צחקה קצת יותר בקול רם מהצפוי,
וחיכתה לראות אם הוא שמע, משמרת את החיוך בשבילו לעוד רגע,אבל
הדלת הסגורה השאירה את הצחוק מחוץ לחדר והוא בינתיים קם, סיים
להתלבש ועד שסימן לה עם הראש לכיון הדלת החיוך קצת הצטמק לה.
היא נכנסה חזרה לחדר. המזוודות הארוזות שלהם היו זרוקות פתוחות
ליד המיטה והוא הציץ בהן ואמר: " יש לך פה עוד מלא מקום לדחוף
את השאר, זה יכנס בכיף". היא נעמדה לידו והסתכלה גם כן לכוון
המזוודות. היא שמה רוק על האצבע שלה, הניחה אותה על המרפק
האדום שלו, התחילה למרוח בסיבובים ואמרה: "הרגו אותך החארות".
"לגמרי. אני אסדר לך את זה אחרי שנאכל".  הם עמדו שם עוד כמה
רגעים, היא מורחת והוא מרוכז בתיק שלה, עד שהוא נאנח: "אח
מגרד", ושלח את ידו לגרד שוב, וליד שלה לא היה שם יותר מקום.
הרצפה של המלון היתה משיש והיא חשבה כמה נעים היה ללכת עליה
עכשיו יחפה כשהוא נגע בקלות בידה ואמר שאולי תהיה שוב העוגה
הטעימה שהיא אהבה מאתמול. היא ענתה בהמהום שקט ודמיינה את עצמה
נשכבת ערומה על הרצפה על הבטן ואת הרגע של המגע הראשוני עם
הבלטות, שיהיה לה ממש קר בבטן והיא תעצור את הנשימה עד שזה
יעשה נעים.
בחדר האוכל הם התישבו ליד החלון והעיירה שנחה בחוץ נראתה,
באופן מתגרה לדעתה, בדיוק כמו שנראתה בתמונות שדפדפו בהם רק
לפני כמה חודשים, מתפעלים בכנות מכל תמונה ומדמיינים את כל
הרגעים המושלמים שיש רק במקומות כאלה. הם אכלו בשתיקה והעבירו
ביניהם את הממרחים והלחמים בהרמוניה מופתית. היא השאירה לו את
כל המלפפונים מהקערה והוא מזג לה בדיוק חצי כוס מיץ, כמו תמיד
והיא חשבה שעוד רגע הגבול הזה שביניהם יקבל חיים משל עצמו
ויגדל למימדים מפלצתיים כאלה שמרוב שלא יהיה לו מקום הוא יעיף,
לא בכוונה, את כל הצלחות והאוכל מהשולחן ושאר האנשים בחדר
יסובבו את הראש בגלל הרעש של הדברים שנופלים ויראו איזו חית
ואקום ענקית שמשתוללת ביניהם בלי שהם מצליחים לרסן אותה. ולפני
שהחיה הזו תדרוס גם אותה היא קמה באחת, לקחה חתיכת עוגה, שבאמת
היתה גם היום ואמרה: " טוב אני.. זהו, אני יוצאת קצת החוצה
לבנתיים ". הוא סיים למרוח את הגבינה על הלחם לפני שענה :"
אוקיי,אני פה".
היא התהלכה כמה דקות עד שהיתה בטוחה שחית המחמד הזו שגידלו יחד
לאחרונה לא באה אחריה, התישבה על ספסל והתחילה לאכול מהעוגה.
ילד הודי צץ פתאום משום מקום ורץ לכיוונה. הוא היה כבן 10,
לבוש בלויים ויחף. ידו היתה פשוטה לפנים עוד לפני שעצר באופן
סופי בדיוק מולה, ידו ממתינה באויר ביניהם והוא מביט בה.
התפקיד שלה בתרחיש היה מאד ברור לשניהם, והיא אכן הוציאה מכיסה
את מעט המטבעות שהיו שם ושמה אותם בידו. היא הסתכלה בו לוחץ
אותם בחוזקה, ולא עבר רגע ועוד ילד, שנראה לה מאד דומה לראשון,
צץ גם כן מאותו שום מקום, רץ אליהם ותפס את מקומו של הילד
הראשון, שבמעין תיאום פרטי משלהם זז מעט הצידה ופינה לו מקום.
היא הסתכלה מופתעת בילד השני שהמתין גם הוא, ידו הפשוטה יציבה
ביניהם, ויצא לה קול שהיה ערבוב של צחוק ופליאה. היא העבירה את
המבט מהאחד לשני והיתה מבולבלת נוכח הרצינות התהומית בה שניהם
מילאו את תפקידם. היא חיכתה שמשהו יקרה אבל הילד רק המשיך
לעמוד מולה. היא נענעה ראשה לשלילה  והצביעה על היד הקפוצה של
הילד הראשון. הילד לא זע ממקומו, גם לא כשנענעה שוב את ראשה
לסמן "לא".  היא נשענה לאחור על משענת הספסל, לקחה את הביס
האחרון שנותר מהעוגה והסיטה את מבטה במופגן לאיזו נקודה פרטית
רחוקה, מוציאה עצמה מהסיטואציה, שהתעקשה להמשיך ולהתרחש.
וכך הם היו שם שלושתם, תיירת הלועסת ומסיטה ראשה, ילד קבצן
וידו הפשוטה הממתינה, וילד נוסף, קופץ בידו מטבעות וממתין גם
הוא. הם נותרו כך עוד כמה רגעים, עד שהיא נשענה חזרה על ברכיה
והביטה בילד שמולה, הפעם ברכות, ראשה מוטה מעט. עכשיו היה נדמה
לה שזיהתה זיק של חיוך בעיניו. משהו מעיניו דבק בשלה, והיא
הביטה בו כעת עם חיוך משועשע, משכה בכתפיה והפכה את ידיה
להראות לו שהן ריקות תוך שהיא מקמטת את המפית של העוגה בידה.
היד העקשנית לא זזה והיא צחקה והניחה בתאטרליות את המפית
המקומטת ביד הממתינה. הילד הציץ במחווה, הציץ בפניה המבודחות,
ואז התרחש הנפלא מכל: הוא צחק. צחוק שהיה מבויש,מופתע וחופשי
כאחד. הילד השני פלט קריאת הפתעה, נשען קדימה כדי להציץ טוב
יותר בשלל של חברו וצחק גם הוא. הילד השני פנה אל חברו והעביר
אליו, באותה תאטרליות את המפית בעודו צוחק. שלושתם צחקו עכשיו,
מסתכלים אחד בשני כאילו הם שותפים לבדיחה אישית, תוך שהיא פתחה
את ידה לקבל את המפית חזרה אליה. לא היו עוד ידיים פשוטות
ולעוד שניה או שתיים הם צחקו ממש ביחד. היא הרגישה שנהיה לה
נעים בכל הגוף, ולקח לה כמה ימים להבין שמה שהציף אותה באותו
רגע היתה הקלה עצומה. הגבול הזה בין אנשים, שהיא פחדה שהיא
לוקחת איתה בזמן האחרון לכל מקום קרס לתוך עצמו ולו לרגע הזה,
מהיסודות ועד הקצה שלו. וליד אותו ספסל הקו השטני הזה שהיא
שנאה, שהתמקם בין אנשים באנוכיות ובקלות מדי לדעתה, נעלם. או
לפחות התפזר למספיק נקודות כדי שלא להיות מורגש, אולי עד
שיתחברו להן ברשעות בשנית.
זה כלל לא שינה שעוד רגע והילדים כבר רצו לעבר זוג תיירים
שהופיע מכוון המלון, והיא הביטה ברגליים היחפות שלהם וחשבה על
המדרכה הרותחת מהחום ועל הנעליים שלבשה עכשיו, שקנתה השבוע סתם
מתוך שעמום. זה לא שינה דבר. כשהיא נכנסה חזרה למלון הוא כבר
לא היה ליד השולחן שבדיוק פונה ע"י אחד מהמלצרים, והיא חשבה
לעצמה שזה ממש בסדר. היא עצרה עוד רגע להסתכל מהחלון על הנוף
מהקטלוג והצליחה להנות ממנו הפעם. כשהלכה לכוון החדר שלהם היא
תהתה אם הוא הספיק לדחוף את שאר הדברים שלה למזוודה, כדי שהם
יוכלו כבר לעזוב.