חושך... זה מה שאני זוכרת מהרגע ההוא. חושך, שקט, דממה מפחידה,
דממת מוות.
זה היה עוד יום כמו כל אותם ימים סתמיים, חסרי משמעות או רצון
לחיות, אחרי 20 ומשהו שנים בעולם המרתק משהו הזה, שבו כל יום
אתה שואל את עצמך למה זה מגיע לי? מה הדבר הנורא שעשיתי שהעונש
הזה מגיע לי?
עוד יום שבו אתה מבין שאתה ממשיך לדרוך במקום, שאתה פחדן
כרוני, שמשהו בעצם לא תקין בחיים שלך. עוד יום שבו אתה סופג
בוז מהעולם, חוסר הערכה מכולם. עוד יום של הצטברות הזעם
והתסכול, הקנאה והעצב. יצאתי מהבית אחרי עוד ריב עם אמא שלא
מבינה אותך ולא מעריכה את כל מה שאתה עושה ומקריב בשבילה.
התחלתי לצעוד בעלייה התלולה של הכביש השכונתי, אולי בתקווה
שרכב חולף יפגע בי ואני אשכב שם על הכביש לדמם למוות.
אבל לא עבר שום רכב. השעה היתה שתיים בצהריים. הילדים כבר מזמן
חזרו מבית הספר, ההורים עדיין בעבודה, ומי שלא בוודאי תקוע
בביתו שלו. המשכתי ללכת עד שהגעתי לתחנת האוטובוס הקרובה,
מסתבר שפספסתי את האוטובוס בדיוק בדקה, נו מה, זה הגורל שלי,
לפספס דברים.
ישבתי וחיכיתי לאוטובוס הבא, אחרי רבע שעה בחום המתסכל הוא
הואיל להגיע. עליתי, שילמתי, התיישבתי מאחור. תחבתי את
האוזניות לאוזניים ולחצתי על play . שיר אהבה התנגן. דמעות
חנקו את גרוני ואפי כמעט והחל לטפטף. אני אוהבת את השיר הזה,
שיר על גבר שמצטער בפניי אהובתו על כל מה שעשה לה ועל כל מה
שאמר לה, מצטער שפגע בה.
ירדתי מהאוטובוס בתחנה האחרונה. פה דווקא הרחוב המה. כאילו
לאנשים אין עבודה להיות בה ולנערים אין תיכון ללמוד בו.
לפעמים אני חושבת שנולדתי בתקופת הזמן הלא נכונה. אם הייתי
נולדת בשנות ה-60 או ה-70 או בתקופות מאוחרות יותר, אז, אז,
בטוח היית נהנית יותר, החיים עבורי היו מושלמים.
התמימות הזאת שאבדה בדור הזה, התמימות שלא קיימת בעולם הזה.
התמימות שעדיין קיימת בי.
יש גבר אחד שאותו אני רוצה מאז הייתי נערה. כמה פתטי. כן אני
בן אדם פתטי. אני נוהגת להזכיר את זה לעצמי מדי לילה לפני
השינה.
לא פגשתי בו מאז סיום התיכון... שזה בחישוב מהיר קרוב לשש
שנים.
תודות לעולם המפותח בו אנו חיים, ותודות להמצאת האינטרנט ומפתח
החיפוש google יצא לי להתעדכן לגביו. והמסקנה המתקבלת, חוץ מזה
שאני פתטית, היא שאני הייתי גאה בו, אני גאה בו, ואני תמיד
אהיה גאה בו כנראה.

המשכתי ללכת לכיוון המרכז, החלטתי לאכול משהו, סתם, בטח אני
אקנה גלידה, עם שני כדורים, הטעמים הקבועים, אחד דובדבן חמצמץ
והאחר וניל מתוק, לאזן את הטעמים.
אני הולכת והראש ממשיך לחשוב, עובד תמיד, לא נח אף פעם.
המחשבות מתחלפות כמו צילום ברצף במצלמת סטילס.
הפעם אני חושבת עד כמה אני בן אדם סתמי, לא ממומש, חסר שאיפות,
המון פנטזיות ורצונות לא ברות מימוש.
קניתי את הגלידה האהובה עליי, התיישבתי על ספסל ליד וזללתי את
הגלידה. הסתכלתי על האנשים סביבי וחשבתי עד כמה אדם בודד אני,
איך ניתקתי את כל הקשרים שלי עם חברים קרובים, חברים קרובים
פחות, איך מנעתי מעצמי להכיר חדשים, ולהתפתח כמו כל האחרים,
כמו כל אדם נורמלי אחר. אני אדם בודד. ביישן. מסוגר. בעל מצבי
רוח ויותר מהכל מתוסכל!

הגלידה היתה טעימה, אחרי שסיימתי לבלוס אותה קמתי וצעדתי
לכיוון חנות הספרים האהובה עליי. נו מה בן אדם כל כך גלמוד
ועצוב יכול לאהוב יותר מספרים?
ספרים זו הנאה בשבילי, תלוי איזה כמובן, אבל לרוב זו הנאה
צרופה עבורי.
צעדתי פנימה, המוכרת הסתכלה לעברי וחיוך "איך אפשר לעזור לך"
נמרח על פנייה. עניתי לה שאין צורך כרגע בעזרתה אני רק
מתבוננת.
מתבוננת ונרגעת. המקום הזה מרגיע אותי. פתטית.
ניסיתי פעם לחשוב למה אני כל כך אוהבת ספרים. התשובה היתה כל
כך פשוטה. הספרים הם פנטזייה. הם חלום יפה. משהו שלי אף פעם לא
היה וגם לא יהיה. הגיבור תמיד כל כך מושלם, החיים שלו מסתבכים
אבל תמיד הסוף יהיה בסדר. גם אני רוצה סוף כזה.
לא פעם אמרו לי שכל גבר היה רוצה בי, שאני יכולה "להשיג" כל
אחד עם הנתונים שלי. ולא אחת הרימו גבה כשהבינו שאני רווקה או
לא "תפוסה". הבנתי בסופו של דבר מה הסיבה לזה. אני לא יכולה
לשים את האצבע מה בדיוק הבעיה אבל באופן כללי הבעיה נעוצה
ביחסי עם אמא שלי. בזה אין ספק. למה זה ככה? זו כבר שאלה
לאנשים מקצועיים יותר.

הייתי כל כך שקועה בתקציר הספר החדש של הסופר האהוב עליי, שרק
כשהרמתי את עיניי מן הספר הבנתי שלאלוהים באמת יש חוש הומור
מצחיק. דווקא ביום שבו עוברת במוחי המחשבה, ויותר מפעם אחת, של
לגמור עם החיים האלה, דווקא ביום הזה זה נוחת עליי.
הוא עמד שם עם מדי הצבא שלו עם הדרגות על הכותפות. כל כך גבוה,
כל כך יפה, כל כך כל מה שאני רק רוצה. לרגע לא שכחתי כמה הוא
יפה, אבל עוצמת המפגש הזה גרמה לי לחשוב שהוא יפה עוד יותר.
הוא חייך אליי, החל לצעוד לקראתי, נשק לי על הלחי ושאל לשלומי.

היה קצת מביך, אבל השיחה באופן מפתיע זרמה יפה.
מה שהיה מפתיע יותר היתה השאלה שלו אם אני לא עסוקה בערב ואם
נוכל לשבת, לדבר, להתעדכן. הלב שלי פעם בחוזקה, ראשי סחרחר
עליי, אבל בשנייה התעשתתי, חייכתי את החיוך המובך (והפתטי) שלי
ונענתי בחיוב. נפרדנו לשלום.

האם זה היום המוזר בחיי אך יחד עם זאת המאושר בחיי?
חזרתי הביתה, כששיר מתנגן לי בלב, שיר אהבה, לא על גבר שמצטער,
אלא על גבר שמודה לאהובה שלו והיא לו  ...
ברגע שנכנסתי הביתה נזכרתי למה יצאתי ממנו מוקדם יותר. שוב
הרעש והצעקות. שוב הבקשות והדרישות ושוב המחנק הזה.
בשנייה הדם עולה למוח, אני נושמת כמה נשימות עמוקות כדי להרגע.

זה עוזר קצת אבל הכל מסביב ממשיך.
לא פעם צד שמאל קצת כואב ויש גם עיקצוץ במורד הצוואר. מעיין
נורת אזהרה. אני צריכה להרגע, לנשום יותר, לוותר, להשלים,
לסלוח.
זה שוב כואב צד שמאל. נשמתי שוב. עליתי במדרגות לחדרי, הדלקתי
את המוזיקה והגברתי כמעט עד הסוף. אחרי המקלחת התחלתי להתארגן.
הייתי כל כך מרוגשת. מתקשה להאמין. התחלתי לבחון את אופציות
הביגוד שעומדות ברשותי. השיקולים שעמדו בפניי היו- במה יהיה לי
נוח? מה הכי מחמיא לי? מה הוא יאהב יותר? ההחלטה התקבלה בשעה
טובה אחרי שעתיים. כמובן שלבשתי את מיטב מחלצותיי.
כמה עצוב שאין לי עם מי לחלוק את הרגעים האלה חשבתי לעצמי.
לא עם אבא ולא עם אמא ובטח לא עם האחים. וחברים? חברים כבר
אין.
מאיזושהי סיבה, שגם היא צריכה להיבדק על ידי אנשיי מקצוע,
ניתקתי את הקשרים איתם.

שעת הפגישה המיוחלת כמעט והגיעה. באמת שנראתי טוב באותו הערב.

כל כך קיוויתי שהערב הזה יצליח. שאני אמצא חן בעיניו ושהוא,
הוא ימשיך למצוא חן בעיניי. אני כל כך זקוקה למישהו, מישהו
שיחבק ויקשיב ויבין ויאהב. זה כל מה שאני מקווה ומצפה לו. זה
הכל.
ירדתי במורד המדרגות, לקחתי את מפתחות הרכב. עמדתי בפתח הבית,
הסתכלתי סביב, מנסה להדחיק את רעש הרקע הצורם.
הבנתי שאחרי הערב דברים עומדים להשתנות. לטוב או לרע. אהבה או
אכזבה.

התנעתי את הרכב ויצאתי לדרך. הלב פעם מהר ובחוזקה. אני כנראה
האדם המאושר עליי אדמות בזה הרגע. לא יכולתי להפסיק לחשוב
עליו, על אותה פגישה מיקרית מוקדם יותר היום ועל הפגישה הקרבה,
על החיוך המקסים שלו, על האדם הטוב שהוא ועל הרצון הכל כך גדול
שאולי הפעם אלוהים ייתן לזה להצליח.

פתאום צד שמאל התחיל לכאוב, הפעם הנשימות כבר לא עזרו והתמונה
האחרונה שחלפה מול עיניי היתה החיוך שלו.
אלוהים נתן לי להגיע אל הבאר אך לא נתן לי לשתות ממנה, ואני,
אני הייתי כל כך צמאה והוא ידע את זה. מאז הכל נהיה חשוך, חשוך
ושקט. שקט, דממה, דממת מוות.
ביום שחשבתי שהחיים שלי סוף סוף מתחילים הם בעצם נגמרו.