היא אומרת שהיא עסוקה, אז היא תתקשר יותר מאוחר. אני מקווה.

אני באמת צריכה אותה. עכשיו. אני רוצה שהיא תקשיב לי לכמה
רגעים. אחרי שאסיים לדבר אני רוצה שהיא תרגיע אותי. שתגיד שהכל
בסדר. שאמא תצא מהניתוח כמו חדשה. אולי אם היא תגיד אז אני
אאמין בזה. מה זה משנה, היא לא יכולה לדבר. היא עסוקה.

אמא נכנסה לניתוח לפני חצי שעה, יש עוד חמש שעות בערך. אחי
הגדול מתפלל, אחי הקטן איתו ואני בפינת העישון הזו לבד. לא
בדיוק, יש כאן המון אנשים.
אולי בגלל זה לא ראיתי את נור מגיעה. איך היא ידעה בכלל?
"אני תמיד יודעת, אני מרגישה כל דבר שקשור אלייך, אלה". לא
הראיתי לה כי לא רציתי אבל היא צודקת. היא באמת מרגישה אותי כל
הזמן. לא משנה מה קורה לי היא תמיד שם להרגיש. אפילו שאנחנו
כבר לא ביחד.  יש לה חוצפה לנור. באה לכאן, אחרי שהיא נעלמה לי
מבלי לומר שלום. מה אני אמורה לעשות עכשיו? לפתוח זרועות ולקבל
אותה בחום? זה לא עובד ככה יותר. אז אמרתי לה.
אמרתי לה כל מה שחשבתי עליה. שהיא מפונקת, חצופה, מנותקת,
אגואיסטית, נרקיסיסטית ועוד. נור נעלבה. היא ממש כעסה, "באתי
את כל הדרך מתל אביב לכאן בזמני הפנוי כדי להיות איתך ואת
מעליבה אותי ואני החוצפנית? אני מתחרטת שהגעתי בכלל. לא מגיע
לך יחס חם. לא מגיע לך כלום."
"גם לא בקשתי". עניתי בטון דומה. היא לקחה את חפיסת הסיגריות
שלה ואת הסלולארי המשוכלל והתקדמה לכיוון היציאה. הרגשתי רע,
לא רציתי שתלך כי גם לא רציתי להיות לבד.
קמתי אליה ואחזתי בידה. היא סירבה לעצור, משכתי בכוח וביקשתי
"נור, בבקשה אל תלכי. אני מצטערת, אני צריכה אותך." היא
הסתובבה לבסוף וחיבקה אותי. חיבוק חזק כזה. פתאום כל הריחות
שיצרנו פעם ביחד עלו שוב. ריחות אסורים כאלה. הפעם מסיבה אחרת.
אחים שלי כאן, אסור שידעו.
לרגע שמתי לב שהיא עדיין לא התקשרה. כבר שתיים בצהריים. שעה
וחצי אחרי השיחה שלנו. טוב כנראה שהיא ממש עסוקה. נחזור לנור.
אה, כן החיבוק.
נור רצתה שנצא לסיבוב. יצאנו. טיילנו קצת בכרמל. היה נחמד.
עצרנו בפארק קטן ליד בית החולים. נור שמה את ראשי על רגלה
ועיסתה אותו בעדינות. זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, אויר צח,
שקט ומגע נעים מאישה אמיתית. הראש פתאום מפסיק להתרוצץ. אני
מביטה למעלה מנסה לתפוס את עיניה, היא מחייכת בעדינות. אני
אוהבת את החיוך שלה. יש בו המון תשוקה. אם היא תנשק אותי אני
לא אעצור בעדה. רק שתיתן לי לשלוט בחיוך הזה. הטלפון מצלצל,
אחי בטלפון "תגיעי לפה, אנחנו צריכים אותך. בזריזות." ניתקתי
ולקחתי את נור איתי בחזרה. מעניין למה הם צריכים אותי. אני לא
רוצה להתפלל. די.

בכניסה לבית החולים מחכים שני סניטרים לבושים בכחול, אם לא היו
צעירים מדי הייתי בטוחה שהם רופאים. הם מביטים בי מרחוק. כאילו
מחכים. למה הם עומדים שם? הם לא נראים כאילו הם מעבירים את
הזמן, זה נראה כאילו הם מחכים למשהו. אני עוברת את הקרוסלה
בכניסה, נור מאחורי, לפני המאבטח אז אני מפרגנת ושולחת את נור
קודם, היא מסיימת ועכשיו תורי. בזמן שאני פורקת את כיסי אני
מבחינה בתנועה של שני הסניטרים לעברי. משהו מוזר מתרחש. ללא
ספק. אני ממשיכה בשלי באיטיות ובחשדנות. המאבטח משחרר אותי
ואני משתדלת לא לשכוח את חפצי. משום מה הם נסוגו לאחור. כאילו
מאשרים את מעברי. נור לא מבינה מה יש לי. יש לה מבט תועה כזה.
עם יותר ביטחון אני פונה לכיוון המעלית ולפתע אחיזה כפולה בידי
עוצרת אותי. שני הסניטרים גוררים אותי לכיוון חדר הניתוח. נור
בוכה. כאילו היא יודעת מה יעוללו בי. שלא תבכה לה בחוסר מעש.
למה היא לא צועקת? למה לאיש לא איכפת? אני אצעק, אני אשתולל.
"מה אתם עושים לי? עזבו אותי, זה כואב. אני צריכה ללכת לאחים
שלי, הם מחכים לי. בבקשה, די!" הם לא עונים. אפילו לא מביטים
בי. הגענו לחדר הניתוח. הם עוצרים כדי להכניס את קוד הכניסה.
אני עדיין מנסה להבין מה הולך פה. הדלת נפתחת, אחים שלי שם
ורופא מהודר בדם פונה אלי. "היי אלה, אני מצטער שסחבו אותך כך
אבל אנחנו צריכים אותך עכשיו. הלב של אימך לא מחזיק מעמד
ונצטרך להחליף את כולו. את מבינה?" "לא ממש, מה קרה? היית צריך
רק להחליף מסתם, איך דפקת את הלב? מאיפה תשיג עכשיו לב? זה עסק
מסובך כל העניין של תרומת איברים אתה יודע..." לפתע אני חשה
במבטים מוזרים לעברי.
אחים שלי מביטים בי כאילו אני אמורה להביא את הפתרונות. מאיפה
אני אביא אותם?
"טוב, מה אתה רוצה ממני? כנס לחדר שלך ותעשה את העבודה. אני לא
הולכת לחפש לבבות.."
באמצע המשפט אחי הגדול קוטע אותי ואומר:"אמא צריכה אותך עכשיו.
זה עניין של חיים ומוות. אלה, תהי מוכנה." "מוכנה למה?" שאלתי,
"למוות? היא הולכת למות?" המשכתי. הדוקטור הרגיע ואמר שהם
הולכים להציל אותה אבל ממני הם צריכים רק דבר אחד -"את הלב שלך
בבקשה!"

ככה? ישר? בלי משחק מקדים? מה פתאום את הלב שלי עכשיו? הוא
שלי, מה זאת אומרת? למה שאתן לה אותו? היא הזקנה מבין שתינו...

"מה פתאום את הלב שלי? מה תעשו איתו?" סיננתי בגמגום.
"אמא שלך צריכה לב חדש ושלך ממש מתאים. אז קדימה בואי נכין
אותך לחדר ניתוח." רופא מטומטם... הוא לא מבין שזה הלב שלי
ואני לא נותנת אותו לאף אחד.

לחצים כבדים מנסים להעיר אותי מהסיוט הזה. לא הולך להם. אני
כמעט קורסת במערבולת הזאת.
אני צריכה לתת את הלב שלי לאמא שלי. איך אני עושה את זה? למה
לי בכלל? היא גם ככה לא אם השנה. לא מגיע לה.
אני הולכת להסביר לה בדיוק למה זה הלב שלי ולמה אני משאירה
אותו אצלי.

"דוקטור", אני פונה בנימה מבינה, "תן לי לראות אותה. זה יעזור
למצב."
"אנחנו גם חושבים. כנסי. לבד." יש לו פרצוף ערמומי. כאילו הוא
רואה את הטריק שלי. לא משנה כרגע. אני נכנסת אליה.

הם אפילו לא תפרו אותה עדיין. הם באמת רציניים בקטע הזה. סוף
סוף אני רואה אותה מבלי שתהיה לה אפשרות להגיב לי. זה מוזר.
תמיד יש לה מה להגיד.
זה נראה כאילו היא מסתובבת אלי. לא יכול להיות. אמרו שהיא
בהרדמה לעוד כמה שעות טובות.
נדמה לי שהיא מתבוננת אלי. בעיניים עצומות. הכל בעיניים
עצומות.
"סוף סוף את כאן.. חשבתי שכבר לא תבואי."
נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי לדבר אבל לא הלך לי כל כך.
"מה את שותקת? לא יהיו לך עוד הזדמנויות לפטפט איתי. אוטוטו זה
או אני או את. או כלום. אי אפשר לדעת, המצב שלי מסובך כמו שבטח
כבר הבנת. עכשיו את צריכה להחזיר לי את הלב שלי. מקווה שאני
אסתדר איתו."
"אמא," אמרתי בקול מבוהל. כן, עדיין לא תפסתי את הקטע הזה. "מה
פתאום את מבקשת את הלב שלי? הוא שלי אמא. תעזבי לי אותו."
"זה הלב שלי. אני רק השאלתי לך אותו. חיית את החיים, נהנית,
בילית, התרגשת ועכשיו אני צריכה אותו. די." היא ממש מתעקשת. די
שתעזוב אותו. טוב לו אצלי.
"אמא, די. אל תיקחי לי אותו. בבקשה אני צריכה עוד לחיות."
"אין מה לעשות. אני נתתי לך אותו ועכשיו הוא חוזר אלי. די
להתווכח. תוותרי."

הרופא נכנס. מסתכל עלינו. אמא מחייכת. אני משפילה מבט ונכנעת.
נור בוכה עלי בחוץ.
והיא, היא עדיין עסוקה. בת זונה.