מה אני כבר מבקש? לנהוג? למה זה צריך להיות כזה מסובך? אני כבר
בן שמונה עשרה, לכולם כבר מותר לנהוג. רק לי לא. זה לא פשוט.
אני הולך עד לאמא - בוכה, צועק, מקלל, מתחנן ומתנצל. אמא, תני
לי לנהוג.
לא, לא, לא, אתה לא נוהג.

אני הולך גם לאבא - מסביר, מרביץ, משכנע, מוכיח שאני יכול, אבא
תן לי לנהוג.
לא, אתה לא נוהג.

הולך למיטה. שוכב ושואל - למה? למה? למה?
כולם נוהגים רק אני לא יכול.
אמא מטומטמת, אבא אדיש.
איך הם לא רואים שאני יכול?
נולדתי לנהוג. באמת. לא סתם.
אני יכול להראות אבל כשאני אומר הם צוחקים.
לא בקול רם. רק צוחקים.

אני רוצה להבין.
למה זה צריך להיות מסובך?
אני כבר בן שמונה עשרה אני יכול להבין.
הם חושבים גבוה.

אני הולך שוב לאמא, צועק, מקלל, מתנצל, מתחנן ובוכה, אמא
תסבירי לי למה לא?
לא, לא, לא, אתה תיפגע, אתה תבכה. לך. יותר טוב ללכת.

אני הולך עכשיו לאבא, מרביץ, משכנע, מוכיח שאני יכול, אבא,
תסביר לי למה לא?
אתה לא יכול. פשוט לא יכול. עדיף לא לנהוג.

שוב במיטה. כבר מיואש.
רק במונית? שיהיה.

אמא את אבא שואלת, מבעד לדלת, הוא לא יכול לנהוג?
אבא לאמא עונה - איך ינהג בלי רגליים?