15/12/07
יובל יקירי,

נראה לי שהגענו למבוי סתום. מכאן כבר אין לאן להתקדם. לא ביחד,
בכל אופן.
אני מצטערת.
כשהיה לנו טוב - היה לנו מעולה. וכשהיה לנו רע -  טוב, אין
בשביל זה מילים.
אני יודעת שהשתדלת. אני גם יודעת שאני השתדלתי. מה לעשות?
לפעמים להשתדל זה לא מספיק. אולי בזמן אחר, במקום אחר, אחרי
שבתרחיש הזה שלנו המשקעים ישקעו, יתגבשו למשהו שלא יעלה בכל
פעם שמתערבבים. אולי אז נוכל להמשיך, או להתחיל משהו חדש. אבל
להמשיך עכשיו - נראה לי שאין לזה סיכוי.

מעניין אם אני בכלל אשלח לך את זה. זו לא הפעם הראשונה שיש לי
את ההרגשה הזאת שזהו נגמר, ואולי זו גם לא הפעם האחרונה. מי
יודע. מעניין אם הביטחון הזה שאני מרגישה עכשיו, יהיה פה גם
מחר. אולי הוא יתנדף, וישאיר שוב משטח כאילו חלק. חלק, עד
החיכוך הבא. אולי תחושת הביטחון המעושה הזאת היא מה שמסבך
אותי, אותנו, מלכתחילה.

מה שתמיד חוזר אצלנו, זה הענין של האשמה. מי אשם? כשאני כועסת
- אז אתה. וכשאני נרגעת - אז אני. אין איזו אמת אבסולוטית?
הבעיה היא שמבחינתך אני אשמה - כשאתה כועס וגם כשלא. הכל כל כך
דיכוטומי, סכמטי. כאילו אפשר למלא דו"ח ריב על כל מריבה שלנו.
הדבר שיהיה הכי קשה למלא הוא על מה רבנו בכלל.

כמו הפעם ההיא, כשהיינו בבלגיה. כנראה שהיתה לנו מנת יתר אחד
של השניה. זה נהיה יותר מדי. וכשמצטבר לחץ - הוא צריך להשתחרר
איכשהו. ואנחנו, כמו טיפשים, שחררנו אותו אחד נגד השניה, במקום
למצוא דרך לתעל את זה.

אני צריכה גמילה ממך. יותר מדי התרגלתי, ועכשיו קשה לי להפסיק.
היה ברור לי שזה מה שיקרה, ובחסות האופוריה והתודעה הכוזבת
הרשיתי לזה לקרות. עכשיו אני משלמת את המחיר. ואתה - כמו דילר.
בהתחלה הכל מגיע בחינם, ואז כשבאמת צריך את זה - אז צריך
להתחיל לשלם. כמו ב"רקוויאם לחלום", מצאתי את עצמי מוכרת את
עצמי בשביל משהו שבכלל לא רציתי מלכתחילה. אז לא רציתי, גם
עכשיו אני לא רוצה - אני צריכה.  

אולי זה מה שצריך לקרות כדי שנוכל להתקיים במקביל: יהיה רע
לפני שיהיה טוב. נכנסת לי למבנה, ועכשיו הוא לא יכול לעמוד
בלעדיך. אבל הוא יעמוד. אולי איזה אגף פה או אגף שם יצטרכו
עזרה של פיגומים מבחוץ, אבל בסוף אני אחזור להיות רק אני.

אני לא רוצה שזה יהיה מכתב פרידה. אבל כנראה שאין מנוס.
אני חוששת שהפעם כדי להתגבר אצטרך למצוא משהו יותר משמעותי
מלמחוק את המספר שלך מהזיכרון. הרבה יותר משמעותי. מוזר - ואף
פעם לא באמת רציתי. אני מתרגלת לדברים מהר מדי וחזק מדי.
וכשאני מתרגלת, קשה מאוד לאסוף אותי בחזרה למה שהייתי, לבעלת
ההישגים שהשגתי. לא נורא, זה מצב בו הייתי חייבת להפסיד, בשביל
להתחיל לנצח.

אולי הפעם אני לא אוותר. אני לא אתפתה להפסיק באמצע, גם כשכבר
אהיה קרובה. אמשיך עד הסוף, ועוד קצת אחר כך. אסמוך אחר כך על
ההחלטה שלי מפה, מעכשיו. מצד שני - זה בדיוק מה שאני לא עושה
עכשיו, סומכת על ההחלטה שלי משם, מאז.

כנראה שמשהו תמיד ישאר בינינו.
אוהבת (או לא?)

יעל