בדמדומי הנץ החמה.
מן הכפר הקטן בשביל המתפתל
יורד לו איש וזקנו לבן
והדרת פניו חמלה רוגשת.

אט אט טופף הצאן באחו.
אגלי הטל ממעל כממטרי פנינים.
צחורים כשמלה הרקומה משי
וממהרים להרוות צימאון הדשא הזך.

מביט בם הרועה מביט ושותק.
מי אל לב אדם שוחק יבין
את מסתרי לבו שומר הוא לעצמו
ולא יגיד דבר
שותק ומסתכל.

את צאנו נוהג הוא בחוכמה ובנחת.
ולבו מלא רחמים ותהילה לאל חי.
ויראת שמים על פניו מרחפת.
ונסתרת בינתו מפני זר

והנה ילדת איכרים תמה
מפזזת לה ורגליה יחפות.
אז נרעד לב הרועה שמא פניה מכוסות
ולא יוכל ביפעת סגולתה לחזות.

אך הנערה בקול גיל ורנן אז אליו פנתה
"רועה נאה התפזז עמי בשדות?
התשיב בי תקופת ימי הבציר?"

אז ענה הישיש לקול תרועתה היוקדת:
"נערתי האש בי בוערת.
אחולל עמך באהבה כחולל צעיר עם אהובתו
רק אל נא תשכחיני העלמה בעלת הפנים המכוסות."

אז יצאו השניים ברינה ובחדוה.
והיה זה הריקוד הטוב מכולם.
רוח פיזרה עלי הצמרת
ומשב ענבלים קל ריחף בין אשדי הפלג.

אז רקד הזקן כפי שלא רקד מעולם
וריקודו נחתם בספר דברי הימים.
וידעו כולם כי ריקודם חקוק בסלע.
ולא היה פגע והרס.

והנערה לא הייתה כמוה מאושרת
יפה בתבל הייתה כסנונית השחר
חיש ירעידוה מיתרי האושר
ושמחה בלבה תקונן.

ושקיעת ארגמן רוגעת
בין השדות צובעת דימדומים
יחוגו ציפורי הערב במחולות נרגשים.

הסהר יעלה מנגב
יפזר אורו במרחב
לאט לאט יטופפו העדרים
וקולם נשמע בעמק.

נכתב על-ידי סרינה ואדם נחמד שכתב עמה את השיר הקרדיט מגיע
לשנינו.