"אל תכניסי אותו בבת אחת לתוך הפה. תלקקי קודם מכל הצדדים -
באיטיות, כאילו בעדינות - עד שהוא רטוב לחלוטין, ואז תכניסי
לפה. תבני את המתח לאט-לאט, בהתחלה בתנועות ארוכות ואיטיות.
אחר כך הן יכולות להיות פחות מחושבות, ויותר מהירות. את את
מסוגלת, תוסיפי ליקוק עם הלשון תוך כדי, הם מתים על זה.
אבל הכי חשוב, זה לעבוד גם עם היד. ללטף, לחפון, או לחקות את
תנועת הפה: למעלה ולמטה בהתאמה עם הפה, או בדיוק בכיוון ההפוך,
ליצור ניגודיות שמגרה יותר".

את הטיפ הנ"ל למדתי בפעם הראשונה. אני זוכרת פחד, ולחץ, וזיעה.
הרבה זיעה.

אבל לפני הפחד היה משהו הרבה יותר ראשוני. בושה.

זה בעצם התחיל ביום שבו קלטתי שאין לי כסף. לא במובן של אנשים
עניים, שכשאין להם כסף זה אומר שאין להם אוכל, והם הולכים לקבץ
נדבות ברחוב. לא הכרתי מצב כזה. קלטתי שאין לי כסף לקנות
בגדים, ולצאת למסעדות ולראות סרטים.

האמת שהייתי במצב הזה כבר כמה חודשים, אבל תמיד הצלחתי למצוא
בנים שיוציאו אותי לסרטים, או ישלמו עבור הארוחות, או יקנו לי
איזה בגד שהם חשבו שאני נראית בו סוף הדרך. אבל בשלב מסוים
אפילו זה כבר היה נראה לי... מוזר. משעמם אולי? לא יודעת. לא
העזתי לבקש מהוריי. היו לי בושות גם כך כשהייתי נאלצת להשאיל
מהם כסף לאוטובוס, כסף שלא החזרתי.

ההחלטה נפלה איפשהו בין הזמן שבו הבנתי שאין לי כסף, לבין הזמן
שהבנתי שאת אהבת חיי כבר לא אמצא. לא בגלל שהיא לא נמצאת, אלא
כי כבר הפסדתי אותה. ומרגע שניצני ההחלטה גדלו בראשי, היא רק
השתרשה שם באופן עמוק.

אפילו לא ידעתי מאיפה להתחיל, לא הכרתי דבר וחצי דבר על כל
הנושא.

יצאתי לרחובות.

"אצל רובם הפטמות הן אזור חסר רגש כמעט לחלוטין. מכירה את
התחושה הזאת שמישהו נוגע לך יותר מדי ביד, וזה כבר תחושה
משעממת כזו? זה מרגיש בערך ככה. אפשר להפעיל אותן, זה לא שלא.
אבל זה פשוט שונה מאיתנו. את צריכה ללקק, לנשוך, לצבוט. לפעמים
זה יעבוד, לפעמים לא. תסמכי על האינסטינקטים שלך. תראי מה הם
אוהבים".

האינסטינקטים שלי בתחום הזה לקו בחסר. ידעתי לעקוב אחרי כל חוק
במקצועיות שהייתה מביישת את צי'צ'ולינה בעצמה, אבל מקוריות
הייתה מילה כמעט גסה.

אז הייתי צריכה ללמוד איך לעשות את זה, איך לגלות מי אוהב ומי
לא. איך לרמות, לגרום להם לחשוב שאני עושה את זה מתוך
אינסטינקט פנימי, מתוך דחף פראי, כשבעצם זה מיליוני חישובים
קטנים שאגרתי בתוכי.

דורה היא זו שלימדה אותי הכל, שנתנה לי את הטיפים. ואת ספר
החוקים. הפרטי. שלי.

היא מצאה אותי באותו לילה, יושבת על ספסל, מאופרת בכבדות,
לובשת מין חזייה מוזרה וחצאית מיני, בגדים שבקושי יכלו להיחשב
כסקסיים, אלא יותר כטמטום נעורים.

אבל דורה הייתה ותיקה בעסקי בנות הנואשות. היא ידעה לזהות את
טרפה ממרחק של מאות מטרים, מריח בלבד. ממשיכת אף, מנפילת דמעה
לרצפה. היו לה אינסטינקטים של ציידת.

יופי היה לי, למזלי, למרות שזה לא באמת שינה. ידע לא היה. אז
דורה החליטה לעשות לי טבילת אש, נתנה לי את חוק מספר 1 שלה, עם
הטיפ הידוע, נגד כיוון הפה, ושלחה אותי לאחד הקליינטים הותיקים
ביותר שלה, איזה אחד, סמי-פדופיל.

"אני אישית לא אוהבת להתעסק עם ישבנים. אז אל תשאלי אותי על זה
יותר מדי, מה שאני כן יכולה להגיד, זה שעל הישבנים שלנו הם
מתים. תנענעי מולו, תשבי עליו, תפשקי בשכיבה על הבטן, תתכופפי
לפניו. מה שלא תעשי, תתכונני. כי זה יכאב. מקדימה זה עוד מילא,
תלוי אם הרטבת את עצמך קודם, תלוי כמה את מודעת למתי הוא
יחדור, אבל מאחורה, אני אומרת לך, זה תמיד תמיד יכאב. את שומעת
אותי? תמיד!"

פחד. הוא מכרסם בי וגורם לידיים שלי לרעוד, ללב שלי לפעום,
לרגליים להזיע, ולפה להיפשק. הדבר היחיד שמונע ממני לברוח הוא
הדלת. היא נעולה.

ואז משמעת עבודה. חוקים. כל כך הרבה חוקים. אני מוצאת את עצמי
מתקדמת, רגליי מוליכות אותי מעצמן. הפה נמתח בחיוך, שאני ואני
לבדי יודעת עד כמה הוא מזויף, ואני מתחילה.

הייתי רוצה להגיד שאני נאבדת, ומוצאת את עצמי מאוחר יותר
עירומה לחלוטין, שוכבת על מיטה סתורה בחדר עם ריח מסריח,
שהוילונות שלו מסתירים אזור תעשייה מפוחם. אבל זו בריחה. ותמיד
הייתי כנה עם עצמי.

לאורך כל המעשה, אני מודעת לעצמי באופן מחריד. כל אנחת זיוף
מהדהדת בתוך אוזניי. עם כל שפשוף של ידיי בעורו, אני מחניקה את
הנוזלים החומצתיים שעולים בגרוני. כל ליקוק, נשיכה. מאבק עם
עצמי. עוד, רטוב. שלא ייגמר הסוס.

שלא ייגמר.

זה מסתיים בשלב מסוים, בבליל של הדיפות קטועות שמוחי מנסה
לבלום. עם כל נסיגה אחורה, הגוף מקווה שזו האחרונה. הראש יודע
שלא. אבל זה מסתיים. בהדיפה סופית, ובאנחה קטועה. שלו. לי אין
אפילו כוח לזייף.

דורה נכנסת לחדר כשעה מאוחר יותר, מכסה את גופי הדביק, ומדברת
ממרחק קילומטרים.

אני רוצה להרחיק אותה ממני, לזרוק, לשבור. אבל ערימה של שטרות
מקופלים שנדחפים לידי, גורמים לי להזדקף, לרוץ לאמבטיה, ולחזור
הביתה. הפעם בבגדים רגילים.

"האנחות זה חלק מהסוד הגדול ביותר. כולם חושבים שזה קשור
לטכניקות, לירידות, לגמישות, ולהדיקות. אבל האמת, שאם אין לך
את הבסיס הראשוני, אין לך כלום. תקשיבי לי מיידלע, את תאנחי,
ואת תבכי ואת תצרחי. ואם צריך את תרימי את הגג עם הקולות שלך,
העיקר שהוא יחשוב שהזיקפה שלו באמת הורגת אותך וגורמת לך לעבור
לרקיע אחר. ואיך שאני שומעת אותך מדברת, אין לך בעיה לעשות
פעלולים על הקול שלך. אז לכי על זה, ותהיי הכי לוליינית שיש!"

זה לא נכון שהבושה מתקהה עם כל פעם שחולפת. זה לא נכון שהרגשות
כבר לא שם.

זה כן נכון שזה הופך פחות ופחות כואב. לומדים איך להחליק ג'ל
בלי שהוא ישים לב, ולומדים איך לפתות אותו שלא ירצה מאחור,
לומדים איך לגרום לו לגמור מהר, ולומדים איך לייעל.

אבל הבושה לא מתקהה. להפך, ככל שהמעשה הופך יותר ויותר
לריטואל, הבושה רק עומדת שם ביני לבין הזר, או הכבר לא זר,
קופצת בין שנינו. כי הרי גם הוא מתבייש באיזשהו מקום.

כסף יש הרבה, ובשפע. וגם רגשות. של עצבות, עייפות, חוסר
שייכות. אם פעם כשמישהו היה שורק לי, הייתי מסבה את ראשי להביט
בו, עכשיו אני מוחקת את השריקה מאוזניי. כי לא משנה מי הוא
היה, יהיה הפרחח הגדול של השכונה, נוכל השמלות שמתחיל עם כל
אחת, אני לא שווה אותו.

אלא אם יש לו שטרות. והרבה.