לפעמים יש אחווה מוזרה כזו בין אנשים.
בפעם הראשונה מזה הרבה נסיעות שהיו לי קו 567 לתל אביב היה
מלא. אנשים עמדו לכל אורך המעבר, ובכל זאת אם מתאמצים נורא
אפשר היה עדיין לגלות עוד כמה מושבים פנויים, היה אפילו אחד
כזה מולי. לא הצעתי את עצמי לעמוד - כל מי שעמד היה צעיר וחזק,
רובם בכלל חיילים. לוותר על מקום ישיבה בנסיעה ארוכה זה משהו
שעושים רק בשביל נשים בהריון או זקנים. בכל אופן, אי שם משמאלי
ישב אדון אחד שנראה דיי אנטיפת. הוא הכריח את יושבי הצד שלי
באוטובוס להסיט את הווילונות ותירץ את זה בכל מיני מלמולים על
המזגן. מולי נרדמת ממש בזה הרגע בחורה עם ראסטות בלונדיניות.
היא הסתכלה עקום על האדון ההוא,  אני הסתכלתי עליו עקום, ואז
הבטנו זו בזו ובלי כתוביות או קסמים ישר הבנתי על מה ואיך היא
חושבת, ואני יודעת כי אפשר להרגיש דברים כאלה, וגם היא בטח
ראתה עלי.
זה מוזר להבין ככה בלי מילים אנשים שהקשר היחיד שלי איתם מבוסס
על העובדה שגם הם וגם אני חולקים את אותו קו אוטובוס לתל אביב.
ובכלל, אוטובוס הוא אחד המקומות הכי מוזרים שקיימים. קבוצה של
אנשים, זרים לחלוטין האחד לשני, יושבים צפוף, חולקים אוויר,
כסא, זמן וביחד כולם נוסעים. בחלל יחסית קטן, ובכל זאת כמעט
ומבטיהם לא נפגשים, אולי רק הרגליים, כי באמת, די צפוף כאן.
כולם מנוכרים האחד מהשני; לא מכירים, לא מדברים. רעש שיוצא
מהאוזניות שלראשם, מאפרכסת הטלפונים הניידים שצמודים
לאוזניהם.
לפעמים אנשים מספרים על אנשים שהם הכירו באוטובוס ולי נורא קשה
להבין איך מכירים מישהו בלי לדבר בכלל?