אין מוסיקה ברקע.
שבתות מביאות איתן אור לבן ולעתים גם סוף במשפחתנו.
הגלגלים פוסעים במחזוריות עיקשת על הכביש המתאדה.
קסמים שלי ושל איש ירושלמי אחד נחלמים, נכלמים, באויר ההוזה של
הקיץ הזה.
אולי אדי הבירה המשותקת ואולי ענני החלום מתלקחים לפעמים
מעירים משתיקים וזורמים בי.
נירה כבר לא חיה בלי דורון.
אני לא זוכרת מה לבשתי להלוויה. אני זוכרת שעברו שנה ושמונה
חודשים ושמונה ימים.
אני לא יודעת מה אני אלבש מחר.
גידי מתקשר ומזכיר בי ימים שהלכתי לישון מכורבלת, חשבתי שבו
אבל גיליתי שבעצמי.
הוא עושה לי לחבק מבפנים ולחייך ולדעת, שיש גם סופים טובים.
רועי ירדם הלילה כשהוא בן 26, מחבק את האישה שגדלתי איתה, שכבר
אין לה אח וכבר אין לה אמא.
ואולי זה מותר, בעולם שלנו השלם, גם לחדול. אולי לא צריך
לשאול.
אולי האמת שמניעה את האור כבר נמצאת בכולנו ואנחנו רק צריכים
לבחור אם ללחוץ על המתג. וכשלוחצים זה בטח כואב, אני יודעת.
כבר לחצתי וראיתי הכל חשוף וגלוי ומודלק.
ואני בוחרת לאהוב את זה, כי אני בוחרת לאהוב.
יש מעגל סודי שמסורטט בין העולם של אז לעולם של עכשיו והוא
מחפש פינה שקטה ולא מוצא.
ויש שני מקומות ריקים באולם, אבל לא היתה ברירה אז המשכנו.
בין שתי הנקודות האלה עובר קו שאולי הוא הרדיוס שבתוכו נמצא
הכל.
יש כמה זוגות עיניים שהפחדים שלי בהן מתפוגגים.

29.6.2008