מספר ימים לאחר כ"ט בנובמבר נסעתי לעבודה באופנוע מפתח תקווה,
מקום מגורי באותה תקופה, לאיזור התעשייה של סגולה, שם עבדתי
במפעל טקסטיל. אקדים ואזכיר כי ההצבעה באו"ם באותו יום היסטורי
קבעה את זכותנו למדינה משלנו ואת חלוקת ארץ ישראל בין היהודים
והערבים. תוצאותיה עוררו התנגדות גם בקרב חיילים בריטיים
ששירתו כאן, שהביעו עוינות מופגנת למפעל הציוני. במקרה כזה
נתקלתי, לרוע מזלי, בדרכי לעבודה. חיילים מהדיוויזיה המוטסת,
שהיו חלק משיירה של עשרות כלי רכב, קראו לעברי כינויי גנאי
וקללות וניסו להתנגש ברכבי מספר פעמים. לבסוף "שבר" הנהג ימינה
בחדות, וחתך את דרכי. בלית ברירה פניתי גם אני ימינה והתדרדרתי
אל תוך תעלה עמוקה בצדי הדרך. התוצאה הייתה קרסול מרוסק ומכה
חזקה באזור הרקה הימנית שכתוצאה ממנה איבדתי את ההכרה. שני
חברים מקיבוץ גבעת השלושה, שעבדו בשדות הקיבוץ שליד הכביש,
פינו אותי לבית חולים בתל אביב. ההחלמה והשיקום לאחר הניתוח
נמשכו כחודש וחצי. בחודש פברואר התגייסתי ובעקבות מצבי הגופני
לאחר התאונה הוצבתי לעזור בארגון תהליכי הרישום והמיון של
רבבות המגויסים החדשים. כעבור שבועיים מהגיוס הוענקה לי דרגת
סמל, שרוול יד בצבע כחול ועליו מודפסת המלה 'סרג'נט'. כך החלה
הקריירה הצבאית שלי.
החיילים בבסיס הקליטה עבדו קשה מאוד וחשבתי להעניק להם ערב
רגוע ומהנה. גייסתי לצורך כך שני מוזיקאים, שהיו בין החיילים
במחנה שחיכו למיון ולהצבה, שיופיעו בפני החיילות והחיילים
בקונצרט של מוזיקה קלאסית. "צוות הבידור" המאולתר כלל את
פרדריק, פסנתרן יהודי-פולני שהגיע לארץ במלחמת העולם השנייה,
ויובל, כנר שהגיע מספר ימים קודם לכן מחו"ל כדי להתגייס.
לקונצרט הוזמן כל סגל מחנה הקליטה וכן מספר מצומצם של חברים.
כלתי, אותה הייתי אמור לשאת לאישה בעוד מספר ימים, לא יכלה
להגיע בגלל עומס ההכנות והסידורים.
המופע הצליח מעבר למשוער. האולם היה מלא עד אפס מקום. הנגנים
כבשו את לב הקהל שמחא כפיים אחרי כל יצירה והביע את תודתו על
העונג שהעניקו לו הנגנים, בתוך ים של מתח ודאגה מהמצב בחוץ.
האולם התרוקן כמעט לגמרי, נפרדתי מחברי והתכוננתי לנסוע
בטרמפים הביתה. חיילת בעלת מראה נשי ומושך ניגשה אלי וחיוך רחב
על פניה. היא לחצה את ידי בחמימות ואמרה: "שמי מאיה. תודה על
החוויה המסעירה והבלתי שגרתית. שמעתי שאתה ערכת את התכנית של
הערב. לאחת היצירות שנוגנו בה יש משמעות מיוחדת עבורי." הופעתה
של מאיה הייתה פשוטה ואלגנטית. שמתי לב אליה כבר במהלך
הקונצרט, כשהתיישבה עם חברותיה בשורה השלישית מאחורי. לא ידעתי
מה להשיב ורציתי לומר משהו חכם ומרשים. סקרנותי עלתה על גדותיה
בגלל המועד הקרוב של חתונתי, בעוד חמישה ימים בלבד.
"ולאיזה חלק בדיוק מהתכנית את מתכוונת? איזו יצירה היא שגרמה
לפגישה בינינו?" שאלתי באירוניה ומיד הצטערתי על כך.
"שאלתך הלגלגנית פוגעת בי, אבל אני בטוחה שלא זאת הייתה
כוונתך, אני הרי זרה לך לחלוטין. אינך מצפה שאחשוף בפניך דבר
האינטימי שאינני מסוגלת לשתף בו אף את הקרובים לי."
"לא התכוונתי כלל לחטט. את יזמת את השיחה", כעסתי "מלבד זאת,
דעי לך שעם זר לעתים קרובות קל יותר לחלוק סודות מאשר עם
קרוב."
צל עבר על פניה של מאיה. נדמה היה שפגעתי בנקודה רגישה וכואבת
אצלה.
"יש לי רושם שאתה מתכוון למשהו מסויים מאוד שקשור אלי. אם כך
הדבר, מוטב שלא תלך סחור-סחור ותיגש ישר לעניין!"
"אין לי מושג על מה את מדברת. אם עשיתי רושם שאני יודע דבר-מה
שאסור לי לדעת אודותיך - איני יכול אלא להצטער על כך. הרי הערב
ראיתי אותך פעם ראשונה בחיי ואין לך כל סיבה לחשוד או לכעוס
עלי".
"אני מאמינה לך", מאיה ענתה, "אני מרגישה שאתה מסוגל להבין
אותי. אבל קודם כל אני צריכה להשתכנע שאני יכולה אני לסמוך
עליך."
כל המוזמנים כבר הלכו ורק מאיה ואני נשארנו לשוחח בפתח האולם.
הסתכלתי על השעון ובלי משים פלטתי "כבר מאוחר!"
"אינו", אמרה מאיה, "הייתי רוצה להמשיך את השיחה איתך בהקדם
האפשרי. אם אפשר מחר, אחרי העבודה."
לא חשבתי הרבה ועניתי בחיוב. קבענו להיפגש במחנה בשעות הערב
ונפרדנו בלחיצת יד מוזרה. בדרך הביתה חשבתי ארוכות על האירועים
והשיחה. חשתי איום באוויר, מעורפל אך מוחשי. סקרנותי הלכה
וגברה. האם זו הייתה סקרנות בלבד? גירשתי את המחשבה ממוחי,
מתודעתי, אבל היא חזרה שוב ושוב.
יום המחרת היה עמוס וקשה במיוחד. טיפלנו במשך היום באלפי
מגויסים וסיימנו את המלאכה בשעות הערב המאוחרות. בצהרי אותו
יום ערכתי ביקור קצר אצל מאיה כדי לוודא שפגישתנו אמנם תתקיים
באותו ערב, כמתוכנן. לא דיברנו הרבה. מסרתי לה את המקום והמועד
של חתונתי והזמנתי אותה לבוא, כאילו רציתי להעביר לה ולעצמי
מסר: זה המסלול שעליו אנו הולכים ואין לסטות ממנו. בתוכי פנימה
לגמרי לא הייתי בטוח באמיתות המסר הזה. נותרו עוד ארבעה ימים
לחתונה. בעוד יומיים אצא לחופשה בת שלושה ימים ובשובי אצטרף
לחטיבת "עודד"בגליל.
כשנפגשנו בערב באוהל האווירה הייתה פחות פורמלית ונוקשה. מאיה
המשיכה בנקודה בה הפסקנו אמש. "כשניגשתי אליך אתמול, כאילו
הודרכתי על ידי יד נעלמה. ידעתי שלך ארצה לספר את סודי, סוד
שמעיק עלי זה זמן רב, רב מדי. אין לי הסבר למה בחרתי דווקא בך
ומדוע עשיתי זאת בנסיבות אלה. קשה לי עכשיו לדבר באופן חופשי
בגלל האור החזק ובגלל שאתה מסתכל בפני כל העת. בוא נזוז לפינה
חשוכה יותר וכאשר אספר את סיפורי בבקשה, אל תביט עלי".
חשבתי לעצמי כי הגישה של מאיה היא ילדותית ומפונקת, וכי היא
מנסה להפקיע את כל כולי למטרתה, מתעלמת לחלוטין מהמצב בו אני
מצוי. שאלתי את עצמי מה יקרה אחרי שמאיה תשתחרר מהסוד המעיק
שלה ותשליך אותו לעברי, האם גם אותי תשליך ממנה והלאה? אבל
הסקרנות שלי גברה על החששות. החלטתי לתת לדברים להתפתח מעצמם.
עברנו אל מחוץ לאוהל, למקום פחות מואר ומבודד יותר.
"בטרם אתחיל", אמרה, "יש לי בקשה אליך: תשתדל לא להפסיק אותי
ואל תשאל שאלות, זה עלול לפגום בנכונותי לגלות לך הכל ולא
להסתיר ממך דבר". היא לא חיכתה לתשובתי והתחילה לטוות את
סיפורה באופן איטי, בלחישה יבשה, כאילו מדווחת על התרחשות
שקרתה למישהי אחרת.
היא נולדה להורים אמידים למדי וגדלה יחד עם אחיה בשכונת יוקרה
בת"א. אמה הייתה אדריכלית ולאביה היה מפעל בתחום הטקסטיל. מאיה
לא הייתה קרובה להוריה או לאחיה ובקרב חבריה ללימודים לא מצאה
מישהו עימו תוכל לחלוק את חוויותיה וסודותיה. היא חיה בעולמה
בבדידות מסוימת, קראה ספרות יפה ונמשכה לעולם המוזיקה.
בגיל שמונה גילו המורים את כישרונה לנגינה בפסנתר והוריה שלחו
אותה לשיעורים פרטיים אצל מורה מקצועית לפסנתר. מאיה מצאה
עניין בנגינה והתקדמה באיטיות. למרות חריצותה ומאמציה, לא
הצליחה להתעלות לרמה שתשמש לה קרש קפיצה לעולם המקצועי, דבר
אליו שאפה. אחרי שבע שנים החליטו ההורים להחליף את המורה. לאחר
מאמצים רבים הצליח אביה של מאיה לשכנע את א' ב' לקבל אותה
כתלמידתו. א' ב' היה מוזיקאי מפורסם כבן ארבעים בשיא הקריירה
שלו. הוא הרבה להופיע בקונצרטים וברסיטלים בבירות העולם, ובין
לבין לימד יחידי סגולה שיכלו להרשות לעצמם לשלם לו סכומי עתק.
כיאה לאדם שהתחנך באוסטריה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, א'
ב' היה מורה מסור מאד, דאג לקידומה של מאיה והצדיק את שכרו
הגבוה. מאיה החלה להעריץ אותו הערצה מוחלטת והיא אף לא הסתירה
זאת מפניו. יכולותיה האומנותיות החלו להתעצב כמו גם סגנונה
והבנתה העמוקה את היצירות. מאיה החלה להתעניין בנגינה בהופעות
פומביות. א' ב' ניסה לצנן במקצת את התלהבותה ואז חלה תפנית
בקריירה המתוכננת של מאיה.
מאיה הייתה נרגשת מאד. ההפסקות ברצף סיפורה הלכו והתרבו. ניכר
היה שהיא חווה מחדש את האירועים, וכי הווידוי הישיר כל כך קשה
לה עד מאד. סומק קל כיסה את פניה, עיניה היו מושפלות, קולה
חרישי ולעיתים לא ברור. לא העזתי להפסיקה כדי לבקש שתבהיר או
שתחזור על דבריה. חשתי אליה קירבה עצומה שאת מהותה לא ידעתי.
השתוקקתי לקחת אותה בזרועותיי, לחבקה חזק, ולנגב את דמעותיה
בשפתי. התאפקתי. חשתי שעלי לכבד את רצונה, למרות שלליבי התגנבה
הרגשה, שגם היא השתוקקה למקלט בחיקי.
צרור יריות מכיוון יפו ניתק את הרהורינו.
מאיה זרקה מבט לעברי, מופתעת שאני עדיין שם, ושאלה: "יש לך עוד
סבלנות לשמוע על חוויותיה ואכזבותיה של נערה טיפשה שטרם
התבגרה?" אך עוד לפני שסיימה את המשפט, עניתי ב"כן, בהחלט"
לקוני.
"לפני שאמשיך, אני רוצה להודות לך על ההקשבה המושלמת. כבר
בהקשבתך עזרת לי להתגבר על הקושי שלי לחשוף בפני אדם אחר קטעים
משמעותיים מחיי. ייתכן והדברים נשמעים לך כנדושים ולא
מעניינים, אבל אני מנסה בכל כוחי להיות נאמנה לאמת שלי. לא
אנסה ליפות דבר כך שיזרוק אור חיובי יותר על עצמי ועל מעשי."
הרגשתי שאני נשאב לכנות המרגשת שלה. לקולה, לאדמומיות המבוישת
שכיסתה את פניה. מוכן ומשתוקק לשתות את דבריה. "למרות האיסור
שהטלת עלי, אינני יכול יותר להבליג מלומר לך, שאני מעריץ את
הבגרות שלך, את הרצינות שבה את מתייחסת לחיים," כאן פרצתי
בצחוק, "אני חש שלא חסר הרבה שאפול קורבן ליופי שלך ולאישיותך
המקסימה, ואתאהב בך נואשות!"
הייתי מופתע מעצמי. לא האמנתי שאני מסוגל לומר משפט כזה, אפילו
באירוניה מופגנת. תירצתי כלפי עצמי את המעשה בכך שרציתי לשפר
את האווירה הקודרת, שנדמה היה לי שמשתלטת על מאיה ועלי. מאיה
חייכה והשיבה: "למה ליפול קורבן? אינך מאמין שישנן אהבות שבהן
לתת ולקבל הוא הדבר הנעלה ביותר שיכול לקרות לך?" דבריה נאמרו
בהתרסה. חשתי מיד שעשיתי טעות, בעוררי את סוגיית האהבה, ולו רק
באופן תיאורטי, כי זה איים להסיח את דעתה של מאיה ושלי מהסיפור
שלה. שאלתי את עצמי האם אני רוצה להלך על קרח דק, בסכנה מוחשית
ליפול לאיזו פרשה עלומה, מלאת קסם, שסופה מי יישורנו?
עניתי לה, מנסה לשוות לקולי גוון סתמי, "את צודקת בהחלט ואני
מסכים איתך בכל ליבי, תמשיכי." השעה הייתה אחת אחר חצות. מחר,
לפני יציאתי לחופשה רציתי לסיים את כל העבודות שנשארו. השתדלתי
לא לגלות בפני מאיה סימני מתח או חוסר סבלנות.
מאיה הביטה הישר לעיני ואמרה "ובכן, אני מצויה בפרשת אהבים עם
המורה שלי לפסנתר!" פניה התעוותו קמעה בכאב. בחירת המילים
והטון שבהם השתמשה העידו שרצתה לומר "אני ראויה לכל לעג ובוז
שבעולם, זו האמת המרה!" אבל מעל למשפט ההוא, שנאמר בהדגשה של
כל מילה ומילה, ריחפה מצוקה אמיתית, זעקה לעזרה. לא הבנתי למה
פרשת אהבה היא דבר כה ראוי לגינוי, גם אם מדובר במורה
ובתלמידתו הבוגרת, אך מאיה אמרה במפורש "פרשת אהבים", שזה
משהו לגמרי אחר.
"אבל, מאיה, אני לא מבין..."
היא קטעה את דברי, "עוד לא שמעת את כל הסיפור." בקול חרישי אך
ברור, המשיכה מאיה את וידויה. ככל שסיפורה התארך, הרגשתי שאני
נלכד באישיותה היפה והחכמה ובקורי קסמיה.
כשמלאו לה 19 אביבים הוריה נסעו לחו"ל למספר שבועות, אחר כך
הודיעו לה שהחליטו להישאר באנגליה עד שהמצב המדיני יתייצב.
אחיה היה בפנימיה ומאיה נשארה בודדה.
לאחר ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר קיבלה מאיה הזמנה מהמורה שלה
לפסנתר, לחגוג אצלו את הולדתה ה-19. בהזמנה שמסר לה בטלפון אמר
א' ב' שלא יהיו שיעורים באותו ערב, למרות שהיה זה יום ראשון,
היום הקבוע בו לימד אותה. היא קפצה על ההזדמנות שלא להיות לבד,
וענתה בחיוב. היא העריצה את המורה הערצה עיוורת. הוא היה
בשבילה מדריך, בר סמכא, אמן בחסד וחבר, למרות פער של יותר
מעשרים שנה ביניהם. הוא שימש גם כמעין תחליף לאביה, שהיה חסר.
מאיה חשה גאווה רבה על כי א' ב' מקדיש לה תשומת לב מיוחדת, זמן
וכסף. הוא היה רווק מושבע שהתגורר בוילה מרווחת בפאתי העיר.
האישה שניהלה את משק הבית בביתו הייתה ביום חופש.
"אני מאריכה בפרטים שלדעתי הם רלוונטיים ובלעדיהם יכולה
להיווצר בעיניך תמונה לא מלאה," אמרה. "ביום א' בערב, לבשתי
שמלה חגיגית ויפה. בהתבונני במראה הייתי מרוצה מעצמי, דבר שלא
קרה לעתים קרובות."
מאיה סיפרה כי לא התכוונה בשום פנים ואופן, לכבוש את ליבו של
א' ב', על כל פנים לא מבחינה רומנטית. היא לא הייתה מודעת אז
למה שעמד בפניה. היא סמכה את ידה על רצינותו והגינותו המסורתית
של א.ב ועל התנהגותו המופתית מאז היום הראשון שבו התחילה ללמוד
אצלו.
כאשר הגיעה מאיה לביתו של א' ב' הוא קיבל אותה בסלון הבית ולא
בחדר המוזיקה, כתמיד. השולחן היה ערוך בקפידה לשני אנשים. הוא
ליווה את מאיה למקומה ליד השולחן והתיישב מולה. ברקע נשמעו
צליליה של סימפוניה של מנדלסון. מאיה התפלאה מדוע בחר דווקא
בסימפוניה של מנדלסון בערב זה. "שום דבר אצל א' ב' לא היה
נתון ביד המקרה. הכל שקול ומתואם לתועלתו, בדייקנות מפחידה
לעתים . בדיעבד אני מבינה זאת, אך אז, באותו ערב, לא הסתכלתי
על הדברים באופן ביקורתי. הייתי מסונוורת ומסוחררת, עוד בטרם
שתיתי מן היין, שהיה מזוג בכוסות קריסטל גבוהות. לבי איים
להתנפץ מעוצמת הרגשות אשר יצרו, יחד עם השתפכות הנפש של
מנדלסון, תחושת ריחוף. תאמין לי, אינו! רק השתוקקתי לקצת חום,
קצת קירבה נפשית ואולי גם גופנית, אך בודאי לא למה שבא יותר
מאוחר", הוסיפה בעצב והסתגרה לתוך עצמה לזמן מה כאילו רצתה
לצבור כוח להמשך.
"הארוחה, שהוכנה על ידי טבח מומחה, הייתה טעימה להפליא ומלווה
ביין מעולה. בתחילתה הגיש לי א' ב' מתנת יום הולדת מפתיעה:
שעון יד נשי ואלגנטי ועימו גליל קטן שהכיל דף פרטיטורה.
כשפתחתי אותו כמעט התעלפתי. בכותרת היה כתוב בכתב יד: "Lied
ohne Worte" וליד זה "למאיה". מרוב התרגשות לא יכולתי לקרוא את
התווים והנחתי אותם על השולחן. בתום הארוחה, הייתי מסוחררת
לגמרי, בקושי מסוגלת לעמוד על רגלי. לא ידעתי מה אני עושה;
רציתי לגשת לפסנתר כשהפרטיטורה בידי בכוונה לנגן בעצמי את תווי
השיר שחובר לכבודי. באמצע הדרך מהסלון לחדר המוזיקה מעדתי. אני
זוכרת כמו מתוך חלום את הרגע בו א' ב' לקח אותי בזרועותיו
וחיבק אותי בחוזקה. חום גאה בגופי. כרכתי את ידי סביב צווארו
ונשקתי על פיו. תאר לך, אני נשקתי אותו, אני אותו. לא להיפך!
בתוך כל הערפול והסחרור, סצנה זו נשתמרה בזיכרוני במין חדות
ובהירות יוצאים מן הכלל. א' ב' הרים אותי ונשא אותי לחדר
השינה, מניח אותי על המיטה הרחבה. אני חושבת שברגע זה התעלפתי
או שנפלה עלי תרדמה עמוקה. איני יודעת כמה זמן מצב זה נמשך.
הדבר היחיד שאני זוכרת הוא ההרגשה שכל זה קורה למישהו אחר ולא
לי. חשתי את ידיו ואצבעותיו החזקות מחליקות על פני גופי. אינני
בטוחה בכך, אבל כנראה שהתמכרתי לגמרי לידיו ולגופו המעורטל
והחלק שנצמד לגופי, עד שחשתי כאב נוראי. התעוררתי מהעילפון או
מהשינה בצעקה איומה והרגשתי אותו רוכן עלי, נע בתוכי. הוא חתם
את פי עם פיו כדי לעמעם את צעקותי, אך לא נסוג. לאט-לאט, הכאב
פחת ונמהל בהרגשה עילאית של עונג ומתיקות, שלא נמשכה אלא רגעים
מספר. א' ב' החיש את קצב תנועותיו והכאב חזר ועלה. נשכתי את
שפתי כדי לא להתפרץ אבל א' ב' השמיע חרחור עמוק .הוא קם והלך
לחדר האמבטיה הסמוך מבלי להגיד דבר, מבלי לגעת או לנשק אותי.
שכבתי שם, בין המצעים הלבנים המוכתמים, עירנית לחלוטין, מרוקנת
מכל מחשבה וריגוש, חשה בבירור שמשהו חסר. משהו שלא ידעתי
להגדירו במילים. א' ב' חזר רענן מהמקלחת עם מגבת למותניו. הוא
נראה הרבה פחות מושך מאשר קודם לכן.
ההמשך היה טריוויאלי למדי: מקלחת, התלבשות, איסוף החפצים
והמתנות, חיבוק קל ונשיקה שלו על המצח. לבסוף אמר "אני מקווה
שאת לא מצטערת על מה שקרה." אמירתו בילבלה והוציאה אותי משיווי
המשקל שניסיתי להציג בפניו לראווה. גמגמתי במבוכה "לא, אין
סיבה שאצטער", הוא השיב "אני שמח, אז נתראה ביום רביעי הקרוב
בשיעור" בהדגישו את המילה "שיעור". נפרדנו כמו זרים."
מאז אותו ערב, לפני שלושה חודשים, התקיימו בימי רביעי שיעורי
הפסנתר של מאיה לפי המתכונת הסדירה. א' ב'.היה ענייני והתייחס
אל מאיה באיפוק רב מחשש שמישהו ייכנס במפתיע: מנהלת משק הבית,
תלמידה מקדימה או סתם אורח בלתי צפוי. מאיה כבר לא נהנתה
והתייצבה לשיעורים כדי לצאת ידי חובה כלפי הוריה. לעומת זאת,
בימי ראשון לא התקיים השיעור ובמקומו חזרו על עצמם אירועי הערב
הראשון ללא ארוחת הערב והמתנות. המפגשים הפכו חטופים, ונערכו
במעין פזיזות נטולת רומנטיות, עם חשש של א' ב' שמא הדבר יתגלה
ברבים. א' ב' הקפיד להדגיש בכל הזדמנות ובכל דרך שהקשר ביניהם
חייב להישאר סמוי, וכי חשיפתו עלולה להזיק לתדמיתו ולשמה הטוב
של מאיה. היא הציעה לו שיפסיקו להיפגש ושלא תבוא יותר
לשיעורים, אך א' ב' לא הסכים לכך בשום פנים ואופן. הוא הקפיד
שיהיה פער של חצי שעה בין שיעור לשיעור, ככל הנראה כדי שלא
יתאפשר מפגש מקרי בין התלמידים. באחד מימי רביעי הקדימה מאיה
בטעות להגיע לשיעור. כאשר התקרבה לבית ראתה מרחוק תלמידה אחרת
שלו, כבת 17, יוצאת מהדלת כשהיא ממררת בבכי.
מאיה לא נכנסה לשיעור באותו יום. היא הייתה נסערת והגיעה
למסקנה ש-א' ב' ניסה לעשות עם אותה נערה את אותו מהלך שעשה
איתה. מאז ועד לשיחה איתי מאיה לא ביקרה אותו יותר. כאשר צלצל
אליה ביום ה' שעבר כדי לברר את פשר היעדרותה, אמרה לו שאיננה
בקו הבריאות וכאשר תחלים בכוונתה להתגייס לצבא. א' ב' ניסה
לשדל אותה לבוא ביום א' הקרוב כי רצה כביכול להיפרד ממנה. נימה
של איום נשמעה בקולו ומאיה נכנעה והבטיחה לבוא. יום לאחר השיחה
איתו היא התגייסה.
"שנאתי את עצמי על שלא היה לי הכוח להתנגד להמשך הקשר איתו.
אבל עתה גמלה בלבי ההחלטה שלא לוותר ולא לתת לו יותר הזדמנות
לנצל אותי. ההיתקלות בתלמידה השנייה חיזקה את החלטתי. אך אם
לומר את האמת, יש לא' ב' השפעה שטנית כמעט עלי וזה מפחיד אותי
מאד. אינני יודעת כמה זמן אהיה מסוגלת לעמוד בסירובי להיפגש
עימו. אני עלולה להישבר וללכת אליו בכל זאת, ביום א' הקרוב."
היא הפסיקה לכמה דקות, השמיעה אנחה עמוקה והמשיכה. "אני מרגישה
לכודה ברשת קורי עכביש: ככל שאני נלחמת יותר ונאבקת יותר
להשתחרר מאחיזתו האימתנית, כך אני נחלשת יותר, עד שאני הופכת
לכנועה וצייתנית, כשגאוותי כאישה וכאדם נרמסת יום-יום,
שעה-שעה". היא עצרה ושאפה אויר בכבדות כמחפשת אחר כוח להמשיך
את דבריה, "הפסקתי ללמוד, הפסקתי את השיעורים והתרגילים .
הפכתי לאדם אחר לגמרי מזה שהייתי לפני שלושה חודשים. אני אמנם
לובשת מסכה, גם כשאני מביטה במראה, אך האם יכול אדם ללבוש מסכה
בפני עצמו, בפני נפשו?"
מאיה לקחה את ידי בשתי ידיה, ובמין אקט סימבולי של תחינה
אילמת, הביטה בעיני במבט שאמר הכל. "אינני מבינה מה קרה ואיך
זה קרה, אבל במפגש שלי איתך, התעורר בי פתאום שמץ של תקווה,
איזו אמונה תמימה וילדותית, שאתה תעזור לי ותוביל אותי בבטחה
אל מחוץ למבוך החשוך והדביק שבו אני שקועה, מפרפרת". דבריה של
מאיה עשויים היו להיראות בעיני זר מלודרמטיים מעט. אך לא
יכולתי שלא להזדהות איתה, במיוחד עכשיו כשידי הייתה נתונה
בידיה. "הרעיון הזה שאתה תעזור לי הפך בימים האחרונים
לאובססיה של ממש. הוא לא מבוסס, לא הגיוני ולא סביר אך אני
משלה את עצמי שביום ראשון הקרוב, בין אם אפגש עם א' ב' ובין אם
לאו, אהיה כבר אדם אחר! אינני מייחסת לך כוחות על טבעיים
בעזרתם תוכל לשנות את המציאות בה אני לכודה. אולם עצם המפגש
איתך והיכולת שלי להיפתח בפניך ובפני עצמי, ולשתף אותך בפרטים
האינטימיים ביותר בחיי, הם שעוררו בי את התקווה לשינוי". מאיה
נראתה סחוטה ועייפה, אך מרוצה, כאילו סיימה זה עתה איזו משימה
חשובה, שלא ציפתה שיהיה לה הכוח וההתמדה להשלימה.
הייתי נבוך. האם היא מצפה שאעשה משהו, אם בכלל? רציתי להבהיר
נקודה זו היטב. מאיה השיבה: "לא הייתי רוצה שתתייחס עכשיו
למצב הכאוב והסבוך הזה. אני מעדיפה שתפנים את הדברים, תעכל
אותם ותחפש דרכים לעזור לי. אני בטוחה שאתה מסוגל לכך, אם רק
תרצה" היא דיברה תוך התעלמות גמורה מהמציאות שלי: בעוד יומיים
אמורה להיערך חתונתי. לשמע דבריה האחרונים התעוררו בליבי ספקות
לגבי מידת שפיותה של מאיה. חשבתי שהמצב שלה, אם אמנם הוא נאמן
לסיפורה, העביר אותה מעט על דעתה. יותר מכל הציקה לי השאלה האם
מאיה מנסה לגרש שד אחד על ידי אימוץ שד אחר, גרוע אולי יותר
מקודמו? הייתי עייף וטרוד וחשתי חרדה לנוכח האפשרות שמא אני
הולך ומסתבך באיזו פרשה שאת סופה לא רציתי אפילו לדמיין לעצמי.
מתוך מחשבה שאני מחמיר איתה יתר על המידה הסכמתי עם מאיה
ושאלתי "ומה הלאה?"
היא ביקשה שניפגש שוב למחרת בערב, במוצאי שבת, בדירת הוריה
בשדרות רוטשילד, והוסיפה, כאילו קראה את מחשבותיי, שהיא יודעת
שאני בוודאי טרוד ולחוץ בזמן, אבל עבורה העניין קריטי וגורלי.
הבטחתי לבוא בשעה תשע בערב למחרת ונפרדנו בלי שום סימני קירבה
או רגש. זה היה מוזר בעיני, אבל התאפקתי משום שלא רציתי להיות
הראשון שיוזם דבר שעלול להתפרש שלא כהלכה, לפגוע במאיה ולסבך
אותי.
למחרת עסקתי בכל העבודות שהייתי אמור לסיים לפני יציאתי לחופשת
הנישואין באותו ערב. כאשר סוף סוף השלמתי את הכל, כבר היה
מאוחר למדי, אחרי תשע.
מאיה פתחה לי את דלת הכניסה לביתה והזמינה אותי להיכנס. רציתי
לקחת אותה בזרועותיי ולהיסחף יחד איתה לפרץ תשוקה של התמזגות
גוף ונפש אך חששתי מתגובתה הנוזפת שלא הגיע הזמן לכך. היה נדמה
לי כי תכננה את הערב הזה לפרטי פרטים ולא רוצה שאקלקל לה. היא
הזמינה אותי אל חדר המגורים הרחב שעוצב בטוב טעם. ארון ספרים
גדול מימדים עמד בו בין שני חלונות. הוא הכיל ספרי ארכיטקטורה,
אמנות, וכמה אוספים של סופרים קלאסיים באנגלית ובגרמנית. באחת
הפינות עמד פסל ראשו העצוב של גוסטב מאהלר. פרט זה בלבד די היה
בו לכבוש את לבי משום שהייתי מכור למאהלר. מאיה נראתה יפה
להפליא והבעת פניה הייתה נערית ושובבה. למרות מה שעבר עליה
בימים האחרונים נראה היה שהאירועים הדרמטיים לא השאירו בה כל
עקבות. היא התנועעה בזריזות ובגנדרנות-מה בחדר, מצפה שאדבר.
הרגשתי עייף וחסר סבלנות. מחר אני מתחתן, שיננתי לעצמי מדי
פעם, כדי שעובדה זו לא תימחק מהכרתי ומזיכרוני. מאיה ראתה
שבאתי ישר מהמחנה, מלוכלך ומיוזע והציעה לי ללכת להתקלח.
הסכמתי. לא שיערתי מה מצפה לי אבל רציתי קצת זמן כדי לחשוב
ולהתכונן איכשהו לכל "צרה" שלא תבוא. האם אפשר להתכונן לכך,
האם אפשר להתחשל לקראת צרה, שאתה רוצה בכל נפשך ובכל מאודך
שתבוא עליך ותגרוף אותך?
הלכתי לחדר האמבטיה והתקלחתי באריכות. ניסיתי להבין מה מניע את
מאיה לספר לי את כל חוויותיה, ובעיקר חוויותיה המיניות,
בחופשיות כזו. האם היא מנסה על ידי כך למחזר את הריגושים
שחוותה עם א' ב'? או שמא היא מנסה לעורר בי אותה תשוקה, כדי
שנהיה שנינו שווים ולא תרגיש פגיעה בגלל תחושותיה? האם מאיה
פועלת ומתנהגת מכוח איזה מצב פסיכולוגי מעורער, או שמא היא
שולטת במחשבותיה? או אולי אני זה שסובל מאיזו מופרעות נפשית
שגורמת לי לראות צל הרים כהרים ולשפוט את מאיה לחומרה ללא כל
הצדקה? לא מצאתי תשובה לשאלותי.
כשחזרתי לסלון מאיה לא הייתה שם. התיישבתי על אחת הכורסאות
הנוחות ולגמתי ממשקה קר שהכינה עבורי. "בוא לחדר הסמוך, אינו
". הדלת לחדר הייתה פתוחה וקולה נשמע בבירור, חם ומזמין.
נכנסתי לחדר השינה של הוריה . למרות האפלולית יכולתי להבחין
בדברים במלוא פשטותם ובלי להיעזר בפנטזיות, שהחלו ללוות אותי
תכופות מאז פגשתי את מאיה לראשונה. היא שכבה עירומה על המיטה,
האור החיוור שבקע ממנורת הלילה שעל השידה הקנה לה מראה מוזר,
מסתורי ומושך בעוצמה לא תתואר. הלם מוחלט שיתק אותי ואת לשוני.
הייתי מסוגל להתבונן בה, לשאוף לקרבי את אדי החום שגופה הלוהט
הפיץ, להתבשם מהריח המגרה שעלה באוויר אבל פחדתי לגעת בה.
הייתה לי הרגשה שאני לוקח חלק בסצנה סוריאליסטית, הלקוחה
מפולחן עתיק-יומין. אישה יפהפיה, כמעט אלוהית, מונחת על המזבח,
מוכנה לתת את גופה ואת נפשה לידי בן תמותה מתנשא ואטום רגשית,
המביא בעיקשות מטופשת טענות שלא לקבל את מתת האלוהים המונחת
לפניו. אחזה בי חרדה נוכח האפשרות שלא אוכל לעמוד בלחץ העצום
המופעל על חומת המגן המוסרית שלי, שהרי היה ברור לי לחלוטין
שאם חומה זו תקרוס לא אהיה מסוגל להתייצב שוב בפני כלתי,
הקרובים והידידים, שיתקבצו מחר בערב בחתונתי. לא החשבתי את
עצמי כבעל מוסריות ומצפון מפותחים כל כך, אבל לא הרגשתי בשל
נפשית לשינוי מפתיע ומרחיק לכת כל כך. חשתי שפני הסמוקים
מסגירים את החרדה, ההתלבטות והבלבול. פתאום לחשתי, כאילו מדבר
לעצמי, "אינני יכול לעשות זאת!" מאיה קלטה את שאמרתי, הבינה
שמאבק חריף מתחולל בקרבי וניסתה להקל עלי: "מדוע אתה צריך
לעשות מזה טרגדיה כל כך נוראה?" שאלה, "זה לא דבר גורלי עד כדי
כך וגם לא לתמיד..." היא אמרה את הדברים בצורה קלילה, כאילו
רצתה בכך להפחית מהרצינות ומהמשמעות מהצעד שאנו עשויים לעשות
במעשה אהבים, ששנינו רוצים בו נואשות. "ראה, אינו, אתה היחיד
שמסוגל לעזור לי עכשיו להיחלץ מהמצוקה שאני מצויה בה זמן ממושך
למדי. אני מיואשת", אמרה ואחזה את ידי כדי להדגיש את דבריה.
המשפט האחרון הגביר בי את התסכול ואת חוסר האונים משום שקלטתי
מנימת דבריה שהיא מנסה להעביר אלי את האחריות למצבה. שתיקה
השתררה בחדר, לא זזתי ממקומי. כעבור זמן מה שנראה לי כנצח אמרה
מאיה בקול קר ובוטח: "אני מבינה אותך, אבל אינני מסכימה. מוטב
שתלך עכשיו, בבקשה ממך!"
לבשתי את מעילי בחיפזון. לא החלפנו יותר מילה נוספת, לא חיבוק,
לא נשיקה, אף לא נגיעה או לחיצת יד. באוויר הייתה עננה של צער
וזעם גם יחד, שהיה מופנה כלפיה, ובעיקר כלפי עצמי. יצאתי בשקט
בלי לטרוק הדלת.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מאיה.
ביום חתונתי הלכתי למחנה בתקווה לפגוש אותה. היא לא הייתה שם
וגם בימים הבאים, כפי שנודע לי אחר כך, נעלמה כאילו בלעה אותה
האדמה. לא העזתי לשאול או לחקור אודותיה למרות התשוקה העזה
לראותה עוד פעם אחת לפני שהפרשה הזו תשקע עם הזמן בנבכי השכחה.
עם חלוף הזמן למדתי להתייחס לפרשה זו כאל חלום שחלמתי בפרשת
דרכים משמעותית בחיי. מי יודע כמה היו חיינו וחיי הסובבים
אותנו משתנים לו נהגתי אחרת ממה שנהגתי אז. אולי דבר לא היה
שונה מלבד ניחוח הרפתקה קסומה, חולפת, אשר היה מלווה אותנו.
לפעמים אני חושב שחבל שלא קרה הדבר.
|
