אני מפחדת לצקת תוכן לכל זה ולא מפחדת להודות בזה. זה מקל
עליי.
שכולם חוץ ממנו יראו.
יש אנשים שפשוט יותר קשה להם, הכל. החל מלקום בבוקר וכלה
בלהירדם. אנשים שקל להם מפרשים את זה כעצלות, פינוק, הם לא
רואים את החושך של המתקשים. כמה חושך.
והפסיכולוג אומר שהכל תהליך של אבלות, שמניסיונו זה עובר.
נגמר. ויש דברים (כמה נכנס במילה הזו, דברים) שמקלים על הסבל
ושאצלך זה עוד בסדר. ושהכאב הוא כאב, נורא ברור ושחור, אבל לא
אי שפיות. אני מאמינה לו, אבל בזה מפחדת להודות.
עוד שנה ועוד שנה... מבחוץ נראה כאילו דברים מתחילים להתייצב,
גם אם בפנים רעש וגעש עד לכדי צרחה.
אני אבלה. עליי, עליו, על מה שהיה ולא יחזור, על מה שלעולם לא
קרה ולא אוכל לתפוס יותר בשתי ידיים מטופחות. לעולם.
עדיין יש לי פרפרים
מלא פרפרים כל פעם ש
שירי פרידה חלשים
גוף עייף ותמים
תמונה שלך בארנק
געגועים מאיימים כשהשמש חוזרת
כמה עצבים יש בקצה האצבעות
אלפים
אלפים
כל הכוכבים והמפות והירחים מראים שזה היה צריך לקרות ומשהו
הוחמץ. רק אני מרגישה את הטעם של כל זה בפה.
כל משברי האמון האלה.. אני לא יכולה להתמודד איתם כרגע, בסדר?
אני יודעת, אני אף פעם לא, אבל יותר מתמיד עכשיו, אני צריכה
שכן. בלי גבולות, בלי היסוסים.
הכל מתחיל שם רחוק
מהאכזבות הקטנות שגדלות למפלצות
בעוד שאנחנו גדלים להיות אנשים יפים וחכמים
עם חולשות
כמו הפיל הורוד בחדר שלי ושלך ושל כולם
כ ו ל ם ר ו א י ם
ואף מילה. |
