ישבתי בבית קפה הקבוע שלי בפינת בן יהודה וז'בוטינסקי בתל
אביב, בית קפה סטנדרטי שכזה, מלא שולחנות עץ וכסאות זולים.
בכניסה קיים איזה בר מעופש שאף אחד לא יושב עליו, המלצריות
קרירות, תמיד מתעצלות להגיע עד אליך לשולחן ומתות שמישהו ישב
על הבר. למרות כל זה, התחברתי לבית הקפה הזה. מדי יום הייתי
מגיע, שותה את המשקה הקבוע שלי (אותו הפוך עם 2 סוכר), יושב
במקום הקבוע שלי וכותב. כבר מעל לשנה שאני מנסה לכתוב את הרומן
הראשון שלי. כתבתי כמה סיפורים קצרים בחיי, אבל  מעולם עוד לא
הצלחתי למצוא רעיון לסיפור שיוכל להכיל מאתיים, שלוש מאות
עמוד.
זה מצחיק, אני יושב בבית הקפה הזה מדי יום וכותב על הנייד,
תמיד באותו המקום - השולחן הפינתי שמשקיף לרחוב התל אביבי
ההומה והמוכר כל כך. לפעמים אני חושב אם כשאמות יגידו בבית
הקפה לאנשים שירצו לשבת במקום הקבוע שלי שהסופר המפורסם רם
הויברג היה יושב כאן מדי יום וכותב. בדיוק כמו שמספרים על
המינגווי שהיה יושב בקפה דה מאגו בקצה רחוב רן בפאריז...
אני מביט דרך החלון  על האנשים שעוברים ברחוב. אולי הם יתאימו,
להיכנס לספר שלי.. מסתכל על האנשים בבית הקפה, הבחור מימין
יושב לבדו מתמכר ליגון, זוג צעיר יושבים בשולחן ממול, הם
מסתכלים אחד בעיני השנייה ולא מסיטים את המבט אף לא לרגע, אישה
זקנה שלא מפסיקה לדבר בטלפון ביידיש, איש עסקים מעונב שמתקתק
לעצמו דברים במחשב כף יד, חבורת ילדים שאין ספק שברחו מבית
הספר כדי "להרגיש את הריגוש" ולהפיג את השעמום, מרגישים כמו
גדולים אבל שותים שוקו.יש גם זוג קשישים מאוהבים ובחורה צעירה
ואי אפשר בלי משפחה עם ילד שצווח מדי פעם שהוא רוצה עוגה... כל
שולחן הוא סיפור אחר, מה אני אמור לעשות? במי מהם לדבוק?
הרגשתי שאני מתפזר... "ככה בחיים לא אצליח לכתוב את הרומן.."
אמרתי לעצמי.

ואז ראיתי אותה... היא נכנסה לבית הקפה והאירה את המקום,
התיישבה בשולחן ממולי, דיברה בטלפון בלי הפסקה, "תמכור",
"תקנה", ממש כמו בסרטי הוליווד על אנשי בורסה. אשת עסקים,
לבושה בחליפת עסקים אפורה שמתחתיה  בצבצה חולצת כפתורים לבנה
צמודה.  היא הייתה ג'ינג'ית מלאת חיים, צבע גוף לבן עם נמשים,
חזה זקור וקצת גדול מדי פרופורציונאלית לגוף שלה, אבל אני בטוח
שאף אחד מהמין הגברי לא יתלונן על כך...
ידעתי שאני אתחתן איתה, ידעתי שהיא תהיה אהבת חיי וידעתי שהיא
תהיה ההשראה לספר שלי.

היא הזמינה בהחלטיות, שוקו עם ברנדי ושוב נזכרתי בהמינגווי.
מסופר שזה מה שהוא תמיד היה שותה. בזמן שחיכתה למשקה פתחה את
הנייד שלה והחלה לעבוד. אמרתי לעצמי שזו תהיה הדרך בה  אפנה
אליה. אני יודע, נורא טכנולוגי וקר מצדי אבל זה מה שיש כשאין
לא עט ולא דף, או פפירוס, או אפילו עץ, ברדיוס,  100 מטר מאיפה
שאני יושב.
הנייד שלי היה אז יחסית חדיש. בין כל שאר הפונקציות שכמעט ואף
פעם לא עושים בהן שימוש, הייתה לו גם אחת שאפשרה הגדרה של כל
המחשבים המחוברים ליחידת הגישה האלחוטית לאינטרנט (במקרה זה של
בית הקפה) ושליטה בדיסקים הקשיחים של כל המחשבים. כן, נכון, לא
בדיוק חוקי, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. האמת? אני בכלל לא
טיפוס של מחשבים. פשוט זכרתי במעורפל משהו שמוכר המחשבים אמר
בהתלהבות יתר כדי שאקנה את המחשב, מה שהוא לא הבין זה שהייתי
שלו מהרגע בו הוא הכריז על המחיר...
בכל אופן, אחרי כמה דקות של ניסיונות ומשחקים הצלחתי להיכנס לה
למחשב. חשבתי איך לעשות זאת מבלי שהיא תהיה בהלם מעצם העברה,
או שתחשוב שהמחשב שלה קצת השתגע... ואז זה עלה לי. אם היינו
עכשיו בסרט מצויר אני בטוח שהייתה נדלקת לי נורת ניאון מעל
הראש.
חשבתי לעצמי... אני סופר, עד המהמורה האחרונה התעסקתי בסיפורים
קצרים, אז יש לי עבר יחסית טוב בנושא... אני מסוגל לכתוב מהר
כשהמטרה עומדת לנגד עיני, אז למה שלא אכתוב איזה משהו קצר
ואפתח לה אותו על שולחן העבודה כדי שהיא תראה את זה?
עצמי ענה לי במהרה, הוא אמר "לך על זה.." וזה מה שעשיתי.
הסיפורון הקצר היה מלא קיטש. מטרתו לא הייתה שהיא תהיה שלי
מעכשיו ולתמיד (למרות שזה היה יכול להיות נחמד אם זה היה עובד
ככה), אלא שאזכה בתשומת ליבה ומשם היא כבר תהיה שלי מעכשיו
ולתמיד...
עד שסיימתי את הסיפורון היא הספיקה לקבל את השוקו-ברנדי שלה
ולסיים אותו. ראיתי שהיא עומדת לשלם ולצאת ובדיוק כשהיא ניסתה
לנתק את המחשב ולקפלו, הקפצתי לה על המסך את הסיפור. מיותר
לציין שהיא הייתה לבנה כסיד, אך ראיתי שעם המילים חוזר לה הצבע
ללחיים והיא מתחילה להסמיק..
סיימתי את הסיפור במילים:
- "אם את רוצה להמשיך את הקסם פשוט תכתבי  פה שורה מתחת "כן".

                                                           
            שלך,
                                                           
                   רם.
- נ.ב - גם אם תכתבי "נראה לי" זה יהיה בסדר.. :-)   "

היא כתבה -"כן"

כתבתי לה - "את עכשיו בבית קפה נכון? תסתכלי על האנשים שיושבים
כאן, מי מתוכם היית רוצה שיהיה האדם שאיתו את מדברת..?"
היא מצידה ענתה את התשובה האידיאלית מבחינתי...
- "הבחור עם הזיפים שיושב שם עם הלפטופ בשולחן הפינתי, שלא
מפסיק להסתכל עליי מאז שנכנסתי, שלא יודע שיש לי את אותו סוג
מחשב, וכמו שהוא יכול להיכנס למחשב שלי אני יכולה להיכנס לשלו,
הרי זה רשת.. אז רם, אולי תצטרף אליי לשולחן? דרך אגב, לי
קוראים נטע.."
20 שניות אחר כך כבר הייתי לידה בשולחן. התחלנו לדבר, שעתיים
אחר כך כבר חדרתי לתוכה, מיד אחרי שקילפתי ממנה את כל הבגדים,
התגלה מולי גוף חלומי. קצת מזכיר גיטרה..
חצי שנה אחר כך הצעתי לה נישואין, שנה מאוחר יותר התחתנו.
התחלנו את חיינו המשותפים, אך הרגשתי שמשהו חסר שם.
אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת בחיי. היא הייתה מדהימה
(לפחות בהתחלה), המשיכה לעבוד ב"בורסה" שלה שאף פעם לא הבנתי
וגם לא טרחתי להבין. אני המשכתי בעיסוקיי שכללו בעיקר לשבת
בבית הקפה ולבהות במסך עד שבורחת לה מילה או משפט, וביום טוב
אפילו עמוד או שניים. אך היא דחקה בי למצוא עבודה נורמאלית.
להפסיק עם "שטות הכתיבה הזאת", כמו שהיא נהגה לומר. לוותר על
החלום.
בהתחלה באמת ויתרתי, מצאתי איזו עבודה משרדית,  9:00-17:00
,חמישה ימים בשבוע. מצאתי את עצמי מעביר את השעות, מסתכל על
השעון הגדול ומחכה שיגיע הצלצול הגואל ואצא מהכלא הזה שרוב
האנשים בעולם קוראים לו משרד. זה פשוט לא אני. הייתי ריק
מתוכן, או אולי מלא מעצמי מבלי יכולת להתרוקן? כבר הפסקתי לבקר
שם בבית הקפה ההוא ברחוב בן יהודה בתל אביב. התגעגעתי לתענוג
המהול בעצבות שהיה לי כשהסתכלתי על האנשים דרך החלון ובחנתי
אותם ודמיינתי לעצמי מה הם חושבים לעצמם ברגע זה ממש...
ואז זה הכה בי כמו ברק שפוגע באנטנה ומוציא גיצים. זה בדיוק מה
שאני צריך לעשות... לספר את סיפור חיי. או יותר נכון את סיפור
חיינו. שלי ושל נטע, כמו שהוא. כדי להכניס "גיצים" לסיפור
הייתי רב איתה, על כל שטות שבעולם, אבל בעיקר על זה שהיא גרמה
לי לוותר על החלום. היא כמובן לא ידעה שאני מתעד הכול בסרקזם
הכול כך אופייני לי, בספר שעתיד לספר את סיפור חיי.
הקשר שלנו החל להיות רעוע, ובאותה נשימה התחלתי להתרועע עם
נשים אחרות. נטע כבר לא עניינה אותי. היא אכזבה אותי כל כך.
אני אכזבתי את עצמי כל כך. במיוחד בגלל שהקשבתי לה, שהייתי כל
כך עיוור ומאוהב בה שבחרתי לוותר על החלום.

אחרי שנתיים של נישואין  וארבעה דראפטים שונים לרומן; בהם
הספקתי לרצוח אותה, להתגרש ממנה, לאהוב אותה, לשנוא אותה ועוד
אינספור סופים שונים, החלטתי שאני רוצה גט.

כמובן שבארצנו הקטנטונת הזמן בו אתה יכול להמתין לרבנות כדי
להתגרש הוא בדיוק הזמן שלוקח לערוך, לעצב ולהוציא לאור ספר...

התגרשנו.
היא כמובן עברה לגור אצל אחותה חודש קודם.
באותו היום יצא הרומן הראשון שלי -  "מאהבה לגירושין - רם
הויברג"

שלחתי לה את הספר בדואר רשום, עם שליח עד הבית, לא לפני
ששיחדתי אותו לחזור אליי עם תיאור מדויק של פניה של נטע כשהיא
רואה בפעם הראשונה את הספר.

השליח חזר וסיפר:

"נטע פתחה את החבילה, והסתכלה על הספר.

"מאהבה לגירושין - רם הויברג"

היא פתחה את העמוד הראשון והסתכלה על עמוד ההקדשה. ו- ראתה את
הכיתוב הבא:

"לנטע הויברג- להב
שהייתה אשתי, אהבת חיי ותמיד תהיה.
תודה מקרב לב על שנתיים של נישואין בהן נתת לי את ההשראה
לא לוותר על החלום ולכתוב את סיפור חיינו
או יותר נכון את סיוט חיינו
לחייך גרושתי היקרה.
רם"

היא מזגה לעצמה שוקו ומהלה אותו בברנדי, נזרקה על הספה והתחילה
לבכות..."