היא הייתה בת 15, עדיין תינוקת שבקושי פתחה את עיניה וניקתה את
החלב משפתיה.
היום, היום תראו את הפס הצהוב של המשטרה שכתוב עליו "אין
לעבור את הפס - שטח משטרה סגור". אך אם תציצו טיפה פנימה,
תראו, תראו את דמה מטפטף על הרצפה טיפה אחר טיפה, כבר יש
שלולית קטנה על הרצפה של דם...
כן, היא חתכה לעצמה את הוורידים ותלתה את עצמה, לא לקחה שום
סיכון, היא החליטה שהיא עושה את זה... ולמה? את התשובה לזאת
הם לא ידעו לעולם. בעיני כולם היא הייתה, אותה ילדה, אותה
תינוקת קטנטנה בעלת העיניים הכחולות והשיער השחור המבריק,
הייתה זאב בודד, לא היו לה חברים ולא אהבות, אמה נטשה אותה
עוד כשהייתה בת שנה ואביה האלכוהוליסט מסר אותה לאימוץ מיד
אחרי שאמה עזבה. כן, כולם בטח חשבו, אוי איזה ילדונת מסכנה,
עברו עליה חיים קשים, אך לא, היא חיה עם משפחה מבוססת כלכלית
ובית טוב, אך לעולם הם לא ידעו מה היה מאחורי דלתיים
סגורות...
התאריך היה 15/9/2003. בדיוק עלתה לכיתה י', ותנחשו מה... זה
היה גם יום הולדתה. הילדים בכיתתה תמיד אמרו שהייתה מספרת
סיפורים מדהימים ומרתקים על פיות ונסיכות ועולמות קסומים ועל
האביר על הסוס הלבן שהציל את הנסיכה מהדרקון הנורא. אך כולם
זכרו אותה לפי משפטה הידוע, "ביום שנולדתי התחלתי למות, ביום
שאמות אתחיל לחיות". כששאלו אותה למה התכוונה אמרה שהדברים
הטובים באים רק בסוף... לפני שתלתה את עצמה בחדרה כתבה על
הקיר עם דמה "ביום שנולדתי התחלתי למות, ביום שאמות אתחיל
לחיות". צלמים מכל הארץ הגיעו לביתה של הנערה ורצו לצלם את
הדבר ה"מופלא" שהתרחש, אחרי הכל זאת עבודתם ויש להם לב מאבן,
הכל בשביל העבודה...
חמש דקות אחרי המקרה כבר הבחנתי בעשרות אנשים מחוץ לבניין שלי
"שמעתם מה קרה??? הנערה הזאת מקומה חמישית, מישהו רצח אותה!"
"את זוכרת, הילדה של משפחת... נו, איך קוראים להם... אלו
מקומה חמישית, אהה נזכרתי, אור, משפחת אור! נו, הילדה
המאומצת, היא התאבדה, ירתה לעצמה בראש"... שמועות, כל כך הרבה
שמועות... אני ישבתי באדישות בבית שלי, רואה טלוויזיה...
פתאום, מבזק חדשות ישיר. אמרתי לעצמי, לא עוד הפעם, לא רוצה
לשמוע על זה יותר. "גבר ואשה נהרגו בצומת פלוגות מנהיגה
מופרזת. ולידיעה אחרת, נערה..." כיביתי את הטלוויזיה... לא
חשבתי על הגבר והאשה שמתו... לא היה אכפת לי מכלום... נמאס
היה לי לשמוע על מוות...
הרדיו התחיל לפעול. "שיט, נועה, שכחת לכבות את השעון המעורר.
טוב, תכף נלך לכבות אותך."
"גבר ואשה נהרגו בתאונת דרכים בעקבות נהיגה מופרזת, מסתבר
שהיו נשואים. הגבר והאשה עברו את המהירות המותרת, הסיבה עדיין
נחקרת. הבעל, לפי הנתונים כרגע, נסע במהירות של 120 קמ"ש.
האשה יצאה מהעבודה במהירות של 100 קמ"ש. בכביש המהירות
המקסימלית המותרת עמדה על 90 קמ"ש. יש לנו עד מהשטח: שלום
יובל. יובל, תוכל לספר לנו מה קרה? יובל: הם חתכו אחד את השני
בכביש ולא הבחינו בכך שהם מכירים אחד את השני, עד שהגיעו
לצומת וברגע שהצבע הכתום התחיל להבהב שניהם התחילו לנסוע
במהירות. פתאום שמענו פיצוץ וכל הכביש נעצר במקום. ההודעה
התקבלה על ידי המשטרה במילים הבאות: "תאונת דרכים קטלנית,
ישנם שני הרוגים, גבר ואשה בצומת פלוגות". פרטים נוספים נוסיף
מאוחר יותר". כיביתי את הרדיו... לא הבנתי מה קורה היום...
תוך חמש שניות התחלתי לשמוע שמועות חדשות. "שמעתם? גם ההורים
נהרגו בתאונת דרכים כי מיהרו הביתה!!!" התעלמתי. אף פעם לא
מאמינה לשמועות, אך רגע, באמת שמעתי משהו בחדשות... אמרתי
לעצמי: לא הגיוני, כל כך הרבה מוות למשפחה אחת ביום... לא
יכול להיות...
אשה צעקה בבכי: "הנערה התאבדה, ההורים נהרגו בתאונת דרכים,
מקרה מחריד, אוי אלוהים למה אתה לא מרחם עלינו, אלוהים אלוהים
אלוהים".
כל הגוף שלי התחיל לרעוד... לא יכלתי יותר... הוצאתי את הראש
מהחלון וצרחתי "אלוהים מת! אתם לא מבינים שאלוהים מת?! אלוהים
מת!!!" הדמעות החלו לשטוף את פניי... תלשתי את התליון השחור
שהיה על צווארי ועליתי לקומה חמישית. עברתי את הפס הצהוב של
המשטרה ולא נתתי לשוטרים לתפוס אותי. ושם ראיתי אותה, לבנה
כסיד, עיניה הכחולות פתוחות לרווחה, אלא שעכשיו הן היו
אפורות, שערה השחור מבריק מתמיד... וצרחתי בכל החוזק "קרן!!!
הבטחת שלא תעזבי אותי!!! הבטחת שתחזיקי מעמד!!! למה לא באת
אלי?! למה לא באת?! אהבתי אותך כוסאמק!!! אני אהבתי אותך!!!"
ניפצתי בכל כוחי את התליון השחור שאף אחד לא ידע מה נמצא
בתוכו על יד הכתובת שהיא כתבה על הקיר... המשטרה בחנה את
החומר שנזל מבנים, היה זה דם... התקרבתי אליה, הוצאתי את
הסכין היפנית שתמיד נשאתי עלי, חתכתי את הוורידים ונשקתי
לפיה... לחשתי לה באוזן בשקט בשקט, שרק היא תשמע - "סאנשיין
שלי... למה עזבת אותי נסיכה... אמרנו שנשאר לנצח ביחד...
הבטחנו עם דם שלא נעזוב אחת את השנייה, למה התייאשת אהובתי...
למה התייאשת"... ידעתי שהיא שומעת אותי... ידעתי שהיא שם
למעלה, מאזינה למילותיי...
קרעתי את החולצה מעלי ונפלתי על ברכיי, חיבקתי את רגליה
התלויות ולא שחררתי... השוטרים משכו אותי בכוח ממנה... דיממתי
כל כך... צוות מד"א נכנס למקום... עטף את ידי בתחבושות והוביל
אותי לבית חולים... לא זוכרת יותר מזה... איבדתי את ההכרה...
רק זוכרת שהתעוררתי כאן... במקום החשוך והסגור הזה...
אך כל זה קרה לפני שנה... ואוו... כבר שנה שאני פה... היום
ה-15/9/2004... שנה למותה של קרן אור, שנה למותה של הנסיכה
שלי. התעוררתי הבוקר, כשכתובת נמצאת מעל הדלת "נועה שלי, ביום
שנולדת התחלתי לחיות וביום שתמותי אמות לחלוטין, תמיד חיה
בלבך ותמיד אשמור עליך מלמעלה, שלך קרן". כשסיפרתי את זה
לפסיכיאטר של המחלקה הוא נתן לי שני סוגים של כדורים חדשים
והעלה לי את המינון בכדור אחר, התחננתי שיבוא לבדוק אם הכתובת
עדיין שם, שיראה שאני לא סתם הוזה... שרק יבוא לראות אם
הכתובת שם כתובה בדם... כשנכנס לחדר טען שלא ראה כלום ואני,
אני היחידה שכנראה ראתה... הייתי בטוחה שלא הזיתי... כשהוא
יצא מהחדר והלך לקרוא לאחים שייקחו אותי לחדר הרגעה התחמקתי
לחדר שלי, ופתאום גיליתי שהכתובת נעלמה ובמקומה הופיעה כתובת
חדשה: "עכשיו אני אך ורק שלך, לנצח". פתאום התחיל לרדת גשם...
באמצע הקיץ... טיפות דם שטפטפו על חלוני המסורג כטיפות הדם
שטפטפו מגופה... אני בטוחה שאני לא הזיתי...
אף פעם לא הספקנו לעשות כל מה שרצינו לעשות ביחד, תכננו לספר
לכולם, תכננו לחיות ביחד...
אבל זה לא שינה לי יותר...
עדיין מדברת איתה...
והיא עדיין עונה לי... בראש...
יודעת שהיא במקום יותר טוב עכשיו, מעופפת עם המלאכים.
היא סוף כל סוף קיבלה את השלווה לה ייחלה.
והיום,
אחרי שנה של ייסורים וכדורים שישככו את הכאבים והרעידות אני
יודעת.
היא שם.
היא שלי.
לעד.