ימים שלמים, שעות רבות
עלול האדם הממוצע למצוא עצמו בגפו
ולא הניכור, לא הבדידות, לא הצמא למגע
הם שיטרפו את דעתו
כי הללו מזדמנים גם בעיתות שונות,
אף בזמן תענוגות בשרים אפשרית לעתים
תחושת הניכור;
אלא היעדר השיח.

מפציע השחר והנה מכריו הוותיקים של הפה -
הקפה, הסיגריות, מברשת השיניים
והפה מוכן ומזומן לייעודו המרגש -
הליהוג הבלתי נלאה.
הלשון נרגשת כולה, לא יודעת מנוח בכלא הלוע
והשיניים הבוהקות משקשקות מציפייה.

והשעות חולפות ורצה הגורל (או סדר היום המתוכנן)
ואין מפגש, אף לא מקרי.
ומכונת התקשורת הרירית נאלצת להסתפק, לעת עתה,
בכמה פרוסות ואיזו חתיכת נקניק.

והערב מגשש ומתקרב על העולם ועל האדם
ועם התקרבותו מתחדד החשש והופך לפחד ממשי
הרי בהחלט אפשרי להוציא יום שלם לפועל
ולא להוציא ולו מילה אחת בקול רם.

ובגולגולת כבר עלה החום, הרחשים לא פוסקים
בלא מפלט אל העולם, שכן לא טוב לו לאדם החושב
לא לדבר, אפילו כמה שעות. משול הדבר לקומקום אטום לחלוטין
ובו רותחים להם המים והופכים אט אט קיטור
ואנה ייפלט אותו קיטור באין לו מוצא גלוי?

אך הנה, מותר האדם מן הדומם, במקרה שלנו הקומקום,
ובמקום פיצוץ החומר, מוצאות להן המחשבות מפלט הוגן.
ולא אכפת לו לאומלל שייכנוהו משוגע -
חייב הוא לדבר ויהי מה!

וכך, ראשו על הכר הפושר, בלילה נעים,
משוחח מיודענו עם הציפית והסדינים.