לרוני, מה יקרו לי חייך
8.6.08
את יושבת בכורסא אדומה
קוראת "משאלה אחת ימינה"
בפעם המי יודע כמה.
אנחנו בדיוק אחרי ארוחת ערב פשוטה
(שכמוון לא אני הכנתי) של בולבוליה וחומוס
אני במחשב (כמובן) שולח יד לכתפך,
מניח ראשי על חזך על ברכך.
כמה קרוב, כמה פשוט - כמה רחוק?
את קוראת מאמר בהיסטוריה, אני בודק לך מילה במחשב,
מדברים, מבינים, ויודעים שעכשיו זה הזמן
הזמן של ביחד, הזמן לאהוב והזמן גם לתת.
נפגשים בסוף יום בשער סורוקה, עייפים, רעבים
והולכים יד ביד, בלי לפחד, כדי להראות לכולם שביחד
ונכנסים לדירה נוגעים לא נוגעים וצוחקים כלכך חזק, כי ביחד.
כמה קרוב, כמה פשוט - כמה רחוק?
אני מרגיש אותך חזק בתוכי ויודע שאת מרגישה גם אותי
אני מחזיק בך קרוב, אני לוחש לך לאוזן.
אני כועס ואת מרגיעה, את עצובה ואני מנחם
אני נופל ואת מחזיקה, את בודדה ואני מלטף
הזמן נעצר מסביבנו, שום דבר לא חשוב,
רק כאן, רק להיות, רק לחבק ולישון בשלווה.
כלכך קרוב, כלכך פשוט - כלכך רחוק? |