אני סוגר העיניים ורואה את כתפך
כה רכה כה דקה, שברירית,
אני פותח עיניי ורואה את כתפך
היא יפה לבנה, היא אור לעיוור.
מתענה, מתפלל, מתחנן לאותה הכתף
שתקיף אותי שוב בחום ובחוזק.
והזעם כובש את לבי בשנית
לא נותן לי מנוח, מחלחל לוורידים.
לא זעם אבדן הוא או אפילו כאב
אלא זעם עצמי, על טיפשות ועצלות,
על שינוי שיכולתי לתת
אך הגוף והפה לא נדמו מעצמם
על אהבה שנסגרה בקרבי נשמתי, נחסמה,
לא הצלחתי לתת לה חיות ואדמה לפריחה
וכעת מתפקעת מפנים, ללא מעצור,
היא צועקת: "את, את, את"
היא דורשת פורקן ומקלט.
ואהבנו עד דמע, ופחדנו עד מוות
ואותה התמונה של שמים ודשא
התכסתה ערפלים וחושך קודר.
אני כאותו הצייר, המום,
לא מוצא המכחול הירוק, הכחול
אני הצייר שנעלמה לא המוזה ואבדה לו תקווה
רק תקווה אחת קטנטנה ממשיכה לבצבץ
מתחת עלים ומתחת כאב
מחשבה של סליחה, של הזדמנות לתקן.
כלוא אנוכי בין כתלים של כאב, של צלך,
רק בגופך יש התקווה, רק בקולך יש נחמה
לדמעות אין עוצר, אין מונע
לשמחה ולצחוק אין ידיד, אין מקום.
תני לי לבוא לקראתך שחשוך שם בחוץ
ושחשוך גם בפנים
לרוני אהבתי האמתית האחת שלא ידעתי לשמור
12.06.08
|
