ואת עומדת שם.
עומדת לך על מפתן הדלת, בקצה הבית שהיה פעם שלנו. עומדת ומביטה
בי. בעינייך אני רואה הכל. אני רואה את המבט המאוכזב. המבט
שאומר שיכול היה להיות לנו כה טוב יחד. המבט שאומר שאנו כה
מתאימים. המבט שכשראיתיו לראשונה ידעתי כי את האחת שלי.

ואת עומדת שם.
עומדת ושותקת. כאילו מחכה לי. כאילו מייחלת לקרבתי. ואני כה
משתוקק. כה רוצה לגשת. לגשת ולחבק. לגשת ולנשק. תמיד ידענו כי
בכוחו של חיבוק לגשר על הכל. אך לא הפעם.

ואת עומדת שם.
עומדת ומביטה שוב לכיווני. עומדת ורואה את הבית שלנו בפעם
האחרונה. נזכרת בכל הרגעים שחווינו בין הקירות הללו. בכל
ההנאות, בכל האכזבות, בכל האהבה. נזכרת כאילו מבקשת לחוות הכל
מחדש. נזכרת כאילו מבקשת לשכוח.

ואת עומדת שם.
עומדת ומרכינה ראש. יודעת כי זה נגמר. מרכינה ראש הלאה, מתכננת
את צעדייך הבאים. מתכננת את פסיעותייך. את פסיעותייך במורד
המדרגות. את צעדייך במורד לבי. את דהירתך החוצה מחיי.

ואני עומד שם.
עומד שם ומביט. עומד שם ושותק. סוגר את הדלת. מתכנס בשקט.
מתכנס ושומע. שומע איך הנסיכה שלי עוזבת.
שומע איך הנסיך הפך שוב לצפרדע.