[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלירן פילו
/
הסיפור של חיי

חלק א'
----------
הכל התחיל אז, על אותו הסיפון...
סיפון הספינה שהייתה בדרך לטורקיה.
מה הוא חשב לעצמו, כשהוא הוריד את החולצה והסתכל על בטנו ?
מה הוא חשב כשאמר, שהקעקוע לא מוצא חן בעינו.
אותם מחשבות ממשיכות להרהר במוחו עד עצם היום הזה, במחשבה
שהיום, הוא פשוט יכול היה להיות... מת!
סיפורי מתחיל על סיפון ספינת הנוסעים Magic1 שהייתה בדרכה
מישראל לטורקיה.
היה זה יום קיץ חם, היינו על הסיפון כמה חברים, ופתאום מתקבלת
ההצעה בואו נקפוץ לבריכה.
מיד כולם מורידים חולצות ו... למים!
אני, שלא קפצתי ישר למים, עמדתי כמה דקות והרהרתי בקעקוע שעל
בטני.
היה זה נמר חמוד כזה שכאילו מטפס במעלי הבטן.
חשבתי לעצמי... "פתאום הוא כבר לא כל כך יפה"
מה עושים, מה עושים ? באותו הרגע ידעתי, שאני את הקעקוע הזה,
כבר לא רוצה!
החזרתי את החולצה ונכנסתי פנימה ללובי, התיישבתי לי על הכסא,
ביקשתי מהמלצרית וודקה רדבול, והתחלתי לחשוב כיצד אני נפטר
מהדבר
הכ"כ לא יפה שיש לי על הבטן.
הייתי כ"כ נחוש בדעתי להתפטר מהקעקוע, שכל הצעה מזדמנת, הייתה
מתקבלת בברכה!
חשבתי וחשבתי והמחשבות פשוט לא נתנו מנוחה.
אני, שאני כזה עקשן, פשוט לא הייתי מוכן לוותר, והבטחתי לעצמי,
שבכל דרך אפשרית הקעקוע ירד ממני.
הגענו לטורקיה, כאשר אנו עוזבים את הספינה בדרך לחוף, אני ו 2
חברים, אמא, אבא, ואחי הקטן.
הלכנו כולנו לאכול במסעדה כאשר כל הדרך בראשי רק מחשבות על
הקעקוע.
לא האמנתי כמה "תסביך" על משהו יכול להיות חזק!
הרי שבתאכלס, הקעקוע היה ממש יפה... מצא חן בעיני כולם, וכולם
אמרו שהוא "מדהים".

חלק ב'
---------
ישבנו במסעדה וכולם הסתכלו בתפריטים, גם אני הסתכלתי בתפריט,
אבל לא ממש קראתי מה רשום.
כשהמלצר הגיע לשולחן, וכולם כבר נתנו את ההזמנה שלהם, אמא שאלה
"מה אתה רוצה להזמין?", "אלירן?", "אלירן!!"
הרמתי את הראש בבהלה ומלמלתי שאני לא רעב.
אמא, שמכירה אותי כמו שרק אמא יכולה להכיר, הסתכלה בדאגה ושאלה
"מה קרה?"
אני כמובן נתתי את התשובה הרגילה והמעצבנת: "כלום".
המלצר הלך ואני חזרתי להרהר במחשבות... אותם מחשבות על
הקעקוע.
כעבור שעה בערך כולם סיימו לאכול, קמנו מהשולחן ואני אמרתי
לאבא ואמא שאני הולך לחפש "מסיבה".
בתוכי ידעתי שאני לא הולך לחפש שום מסיבה, אלה הולך לחפש בכל
כוחי, חנות קעקועים.
היה לנו קרוב ל 10 שעות להשאר בטורקיה, ככה שהיה מספיק זמן
לממש את רצוני.
קיבלתי מאמא ואבא צרור של "דאגות הורים" ונפרדנו לשלום.
לא הייתי לבד, הייתי עם בן דוד וחבר, החבר ידע מה אני רוצה
לעשות, הבן דוד... לא.
התחלנו לשוטט ברחבי טורקיה, בחיפושים אחר הדבר הנחשק, חנות
קעקועים!
אחרי בערך 45 דקות של טיול רגלי, האירה את עיניי חנות חמודה
שנושאת את השלט TATTO.
לא היססתי פעמיים ומיד נכנסתי פנימה.
כשנכנסתי לחנות, קיבל את פניי בברכה בן אדם שעמד מאחורי דלפק
ושאל אותי בנימוס אם אפשר לעזור ?
הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי לו שכן, יש לי קעקוע, ואני לא
רוצה אותו יותר... אפשר לעשות עליו אולי קעקוע אחר ?
אותו הבן אדם הסתכל עליי, ובלי להסס אמר לי... בוודאי.

חלק ג'
----------
לאחר שנשאלתי האם יש לי העדפה לקעקוע מסויים, עניתי שכן...
אינדיאנית.
נלקחתי לעמדת מחשב, ונפתח לפני קטלוג שלם של קעקועים של
אינדיאנים.
דיפדפתי ודיפדפתי עד שפתאום נעצרתי מול הקעקוע הכי מדהים שיכול
להיות בכל העולם!
אינדיאנית מדהימה שמהראש יוצא לצד ימין שועל ולצד שמאל נשר...
התאהבתי!
בזמן שאני חיפשתי לי קעקוע, המקעקע עצמו יצא מהחדר ונעמד
לידי...
הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאת הקעקוע הזה, אני רוצה.
הוא הוציא הדפס והראה לי איך זה הולך להיות על הבטן, כמעט
התעלפתי.
הגודל של הקעקוע היה פשוט ע-נ-ק! מהקו של התחתון עד מעל החזה!
אמרתי לו ביפה שאין סיכוי שאני עושה קעקוע בגודל כזה, שיוריד
את השועל שיוריד את הנשר ושיקטין את האינדיאנית.
וזה מה שהוא עשה...
כשהוא סיים להראות לי איך זה יראה על הבטן, אמרתי שאני מוכן
ונכנסתי לחדר.
הורדתי את החולצה, ועליתי על הכסא הגדול שהיה שם בחדר.
המקעקע בינתיים הכין את כל הדברים ולאחר שהוא היה מוכן, הוא
התחיל את העבודה.
שכחתי עד כמה כואב לעשות קעקוע בבטן למטה, שכחתי עד כמה כואבים
החריטות...
אבל תאמת? לא ממש הפריע לי. אני חיכיתי לראות רק את התוצאה
הסופית.
לאחר כ 45 דקות של עבודה, חבר שלי שאל אותי אם זה כואב, ועניתי
לו... שמאד.
המקעקע הסתכל עליי, הפסיק שניה את העבודה
ושאל אותי אם אנחנו מדברים בעברית, אמרתי לו שכן.
הוא המשיך ושאל איזה לאום אנחנו...
אני, שידעתי שרובם שם מוסלמים, נמנעתי מלתת תשובה בתירוץ שאני
לא מבין מה הוא שואל.
המקעקע לא נרתע וצייר לי עם הדיו על הבטן מגן דוד קטן ושאל
אותי אם זה הלאום שלי.
פה כבר לא יכלתי להתחמק והנהנתי עם הראש, שכן.

חלק ד'
---------
מאותו הרגע, פתאום... הכל השתנה.
הרגשתי מן הרגשה מוזרה כזאת בתוכי, שמשהו לא בסדר.
המקעקע כאילו התהפך מקצה לקצה, ההרגשה של המחט שעוברת על הבטן
כבר לא הייתה אותה ההרגשה אלה נהפכה להרגשה של חריטות סכין!
הכל היה מוזר עד שלא יכולתי ואמרתי שאני רוצה הפסקה!
אותה הפסקה שבגללה הייתי על סף... מוות!
יצאתי למרפסת הקטנה שהייתה, ונשמתי נשימה עמוקה.
כאב לי, כאב לי מאד.
אני, שעשיתי קעקועים בעבר, ידעתי שזה לא הכאב הרגיל, אבל אין
מה לעשות, התחלתי וצריך לסיים.
חבר שלי שאל אותי אם הכל בסדר, עניתי לו שכן, פשוט זה ממש ממש
כואב.
הוא הסתכל עליי, על הבטן, ואמר שאני פשוט מטורף!
ידעתי שהוא צודק, הרי איזה בן אדם נורמלי עושה קעקוע בטורקיה
כשעוד כמה שעות הוא צריך
לעלות על ספינה, שתקח אותו לארץ אחרת.
חזרתי לתוך החדר, ובחזרה לעבודה.
פה כבר הכל היה מוזר...
המקעקע כבר לא דיבר איתי יותר, ופשוט היה נחוש לסיים את
העבודה.
החריטות על הבטן לא נהיו חלשות יותר, אלא רק נהיו יותר ויותר
חזקות וכואבות.
לאחר בערך עבודה של 3 שעות והמון המון סבל הוא סיים!
קמתי למראה והדבר היחידי שיכלתי להגיד היה... WOW!!!
זה היה אחד הדברים היותר יפים שיצא לי לראות,
האינדיאנית פשוט מונחת לה שם על הבטן שלי, בצורה הכי מושלמת
שיכולה להיות.
למרות הכאבים שהיו לי, שמחתי מאד, שילמתי למוכר ויצאתי מאושר
מהחנות.
לא ידעתי שתוך מעט זמן, אני הולך לשלם מחיר מאד כבד על האושר
שאני חווה עכשיו.

חלק ה'
----------
עשינו את דרכינו לספינה, שהשעה הייתה שעת לילה מאוחרת.
הייתי מאושר על הקעקוע החדש, אך סבלתי, סבלתי המון.
הכאבים גבלו בכך שבדרך נעצרתי, ולא יכלתי להמשיך ללכת.
נחתי לכמה דקות והמשכנו בדרכינו לכיוון הספינה.
לאחר כרבע שעה של הליכה, עם עצירה קטנה פה ושם, הגענו.
עליתי מיד לחדר שמתי את המשחה שקיבלתי על השידה ונכנסתי
למיטה.
הכאבים היו חזקים אך חשבתי לעצמי שאחרי שינה של כמה שעות, הכל
יעבור.
הספינה עזבה את הנמל, ואני הלכתי לישון.
לא זכור לי לילה שכ"כ סבלתי בו, לא יכלתי לזוז, ובקושי יכלתי
לנשום מהכאבים.
להורים כמובן שלא סיפרתי על הקעקוע, לא שיש ממה לפחד, כי אחרי
הכל
אני עושה מה שאני רוצה עם חיי הפרטיים, אך עדיין, לא רציתי
לגרום לדאגה מיותרת.
אחרי כמה שעות של שכיבה ממושכת במיטה, וכאבים מטורפים... סוף
סוף נרדמתי.
התעוררנו בבוקר ולהפתעתי הכאבים רק התגברו!
זה היה ממש מוזר, הרי עשיתי קעקועים בעבר, ועל אחת כמה וכמה
עשיתי קעקוע
באותו המקום, מה הולך פה שאלתי את עצמי.
חבר שלי ובן דודי אמרו לי שהם רוצים לעלות לארוחת בוקר, ואני,
שלא יכלתי ממש לזוז
אמרתי להם תעלו, אני נשאר במיטה.
הם שאלו אם אני בטוח ושאלו אם להביא לי משהו לאכול, אמרתי שהכל
בסדר ושיעלו.
לאחר כ25 דקות אני שומע את הדלת נפתחת, כ"כ מהר הם סיימו
לאכול?
זאת הייתה אמא... שראתה שהבן שלה לא עולה לארוחת בוקר כי החבר
אמר לה
שאני לא מרגיש כ"כ טוב.
היא נכנסה לחדר ובאה ליד המיטה, הייתי מכוסה עם שמיכה ככה שהיא
לא יכלה לראות כלום.
היא שאלה אותי מה יש לי, ואני ישר עניתי כלום, סתם כאב בטן
קטן...
שניה אחרי זה חבר שלי נכנס לחדר.
אמא שלי שלא כ"כ אכלה את הסיפור על הכאב בטן, שאלה אם אני בטוח
שהכל בסדר
והאם אני צריך משהו, אמרתי לה שהכל בסדר ושהיא יכולה לעלות,
אני אעלה יותר מאוחר.
היא הסתובבה ללכת שפתאום עינייה קלטו את המשחה...
מיד היא שאלה מה זאת המשחה, חבר שלי קפץ, לקח את המשחה ואמר
שזה לרגליים שלו.
באי רצון היא האמינה, הסתובבה ויצאה מהחדר...

חלק ו'
---------
נכנסתי להתקלח ופשוט לא יכלתי לסבול יותר...
החלטתי שאני עולה לספר להורים, ולראות מה עושים.
עליתי למעלה, הם היו בלובי של הספינה, באתי לידם ואמרתי שאני
צריך להראות להם משהו.
אמא שאלה אותי מה ?
לא ידעתי מה להגיד ופשוט הרמתי את החולצה.
אבא, אמא ועוד 2 אנשים שישבו איתם היו פשוט בהלם!
לאחר כמה שניות נשאלה השאלה... מה עשית?!
סיפרתי להם מה היה, ואמרתי שכואב לי ברמות מטורפות.
אמא אמרה לי בו נעלה לרופא של הספינה, וככה עשינו.
עלינו למעלה ונכנסו לחדר של הרופא, לאחר כמה דקות הוא נכנס
והתיישב על הכסא.
רופא ממש מבוגר, שלא נראה שהוא יודע מה שהוא עושה.
הוא שאל מה קרה, ואני שלא ממש היה לי כח לספר, פשוט הרמתי את
החולצה,
הראתי לו את הקעקוע, ואמרתי לו שכואב לי ברמות מטורפות.
הוא נגש אליי, הסתכל ולאחר כמה שניות אמר שהוא רוצה למדוד לי
חום.
חום? מה הקשר? אבל לא היה לי כח להתווכח ודחפתי באי רצון את
המדחום לפה.
שהוצאתי אותו, המד חום הראה שטמפ' הגוף שלי היא 35.8
מוזר... אין לי חום, יש לי קור.
הרופא אמר לאמא שלי שהכל בסדר, שאין הרבה מה לעשות ושהכאבים הם
תוצאה
מהקעקוע (פשש מה אתה אומר?)
מרח לי משחה על כל הקעקוע, שם לי תחבושת ואמר לה לקחת אותי
לסיפון
לנשום אוויר ושבקרוב הכל יהיה בסדר.
אפשר להתווכח עם רופא? לא. ירדנו לסיפון והתיישבתי על כסא
אבא הלך להביא לי איזה משהו לשתות ואני הסתכלתי על הים...
משהו פשוט לא היה בסדר.

חלק ז'
---------
בעודי יושב ומביט על הים הכחול...
התחלתי להרגיש סחרחורת מוזרה.
אבא שחזר בדיוק עם השתייה, הסתכל עליי ואמר שאני נראה בכלל לא
טוב!
לאחר כמה שניות, התקבלה שוב ההחלטה לעלות בחזרה לרופא.
התרוממתי מהכסא, ובום, נפלתי! לא יכלתי ללכת.
אבא ואמא הרימו אותי ולאט לאט עלינו לחדר של הרופא.
נכנסתי לחדר והרופא שהסתכל עליי, נהיה מבוהל.
לא ממש הבנתי מה כולם נבהלים שהם רואים אותי...
אחרי הכל, מה כבר יכל להשתנות בכמה דקות?
הרופא נגש אליי במהרה ודחף לי שוב את המדחום לפה.
שהוצאתי אותו, הבנתי למה כולם הסתכלו עליי בצורה מוזרה...
בכמה דקות שישבתי על הסיפון החום עלה מ 35.8 ל 41.4 !!
הייתה דממה לכמה שניות בחדר, אף אחד לא ממש הבין מה הולך פה.
הרופא, שאני עד היום לא יודע ממי הוא קיבל את התואר הזה,
פשוט היה בהלם, הוא לא ידע מה לעשות.
השכיבו אותי במיטה והתחילו לדון מה עושים איתי.
ממש במקרה, היה על הספינה עוד רופא, רופא אוקריאני צעיר
שבדיוק סיים את ה 3 שנים התמחות שלו באוקריאנה.
זאת הייתה ההפלגה הראשונה שלו.
מאחר והרופא המבוגר קפא על מקומו ולא ממש ידע מה לעשות,
קראו לרופא הצעיר שיראה את המצב.
הרופא הצעיר נכנס לחדר, ונגש אליי...
שאל מה קרה, ולאחר שסיפרו לו במהרה את הסיפור,
הוא הרים את החולצה, הסתכל על הקעקוע, נהיה חיוור בפנים
ואמר...

חלק ח'
---------

לאחר מבט חטוף של האוקריאני הצעיר על הקעקוע, הוא נהיה חיוור
ואמר...
גברת, הרעילו לך את הילד!
מה? הרעילו? מי? מה הולך פה?
הרופא לא מבזבז זמן ומבקש מכל האנשים שבחדר ללכת
ולהביא לחדר את כל הקרח שהם יכולים למצוא.
לאחר שכולם הלכו למלא את מבוקשו של הרופא, ולהביא קרח
הוא הסביר לאמא שלי, שמה שיש לי עכשיו נקרא : "שוק רעלים"
זה אומר שעכשיו הגוף מתחיל להגיב לרעל שנתנו לי.
מה? הרעילו לי את הילד? מי יכל לעשות דבר כזה...
אני, שלא ממש הייתי מפוקס באותו הרגע, הכל התחיל להסתדר לי
בראש.
השאלות של המקעקע, איזה שפה דיברתי, איזה לאום אני...
ולבסוף, ההפסקה, אותה הפסקה ארורה שבקשתי לאחר כ45 דקות של
קיעקוע אגרסיבי.
כפי שכבר הבנתם, במהלך ההפסקה שלקחתי ויצאתי למרפסת לנשום
אוויר
המקעקע (שהוא מוסלמי, וכמו שאתם יודעים, מוסלמים ממש שונאים
יהודים)
שם לי רעל בדיו.
המצב היה קשה, החום לא היה מוכן לרדת, ונשאר על אותה הטמפ'
שהוא היה.
מיותר לציין שחום בטמפ' של 41.4 מעלות, יכול כמעט להרוג בן
אדם.
לאחר כמה דקות התחיל להגיע הקרח לחדר, ומבלי ששמתי לב,
נהיתי גוש קרח אחד גדול!
היה שם קרח מכל הסוגים, אפילו הצלחתי לראות את הראש מהקרח של
הברבור שהיה
בחדר אוכל.
חיכינו כמה דקות ומדדנו שוב חום, החום לא ירד.
אני שוכב במיטה, מעליי מצד ימין הרופא ומצד שמאל, אבא ואמא.
אבא מחזיק לי את היד, ואני... אני מתחיל לראות הכל מעורפל.

חלק ט'
---------
אף פעם לא הרגשתי, כמו שהרגשתי באותו הרגע.
מין הרגשה מוזרה כזאת, כאילו אתה רוצה לישון
אבל אתה מפחד, כי אתה יודע שמהשינה הזאת, אתה לעולם לא
תתעורר.
עברו עוד כמה רגעים, ושוב מדדו לי חום, כולם בחדר במתח... החום
עלה!
מ 41.4 ל 41.5, במקרים רגילים זה לא כ"כ קיצוני, במקרים כאלה,
כן!
כל טמפ' בודדת, קובעת אם אני יחייה או ימות.
הרופא מסתכל עליי ומסתכל על ההורים, מסתכל עליי ומסתכל על
ההורים
כאילו רוצה להגיד משהו, ועוצר את עצמו.
אני מסתכל הצידה ורואה את אמא שלי כמו שמעולם לא ראיתי אותה.
שהסתכלתי לצד השני, לרופא, הבנתי למה אמא שלי נראתה ככה...
הספקתי לראות את הרופא בדיוק מסיים לסמן לאמא שלי עם הידיים
שאין מה לעשות ושאני עומד.... למות!
אתם יכולים לתאר מהי ההרגשה לראות בן אדם, רופא, שאומר לכם
שאתם
הולכים למות ?
תאמת? הוא צדק! התחלתי להרגיש מוזר...
הלב שלי התחיל לדפוק יותר ויותר לאט, התחלתי לראות הכל בצורה
ממש מעורפלת.
הקולות כבר לא נשמעו אותם קולות והאנשים... כבר לא נראו אותם
אנשים.
תאמת? לא פחדתי. בתוכי אמרתי שאם זה הזמן שלי ללכת, זה הזמן
ואין מה לעשות.
התחלתי לחשוב והבנתי שעשיתי הכל בחיים, אין משהו שרציתי ולא
עשיתי...
מה שאני כן מצטער, זה שלא התחתנתי ושלא הבאתי ילדים לעולם,
על זה, מאד מאד הצטערתי.
פתחתי את העיניים והסתכלתי על אמא ואבא... וממש ממש בקושי
יצאו לי המילים הבאות מהפה..........
"אני אוהב אותכם".

חלק י'
---------
אני זוכר את אמא מתחילה לבכות ולצרוח, אני זוכר את אבא
מסתכל עליי ורואה איך הילד שהוא גידל
במשך 19 שנה, הולך ללכת לו מול העיניים...
והוא, הוא עומד שם חסר אונים, מחזיק את היד ורק מתפלל לנס
מאלוהים.
אומרים שרק שבן אדם שנמצא בסכנה, יודע להגיד את המילים :
"תעזור לי אלוהים".
אני, אפילו שהייתי במצב של כמעט מוות, לא הוצאתי את המילים
האלה מהפה.
באותה תקופה, לא הכי הייתי מאמין ב"אלוהים".
הייתי מאמין שיש שם מישהו או משהו, אבל לא בדיוק חזק בדת.
באותו היום, אמרתי לעצמי שאם יש אלוהים, הוא יעזור ואם לא,
אז רק הוכחתי שאני צודק.
לאחר כמה שניות, הרופא שואל את אמא שלי אם היא מוכנה שהוא ינסה
משהו...
אמא שלי מסתכלת עליו ובקושי מוציאה מילים מפה.
"זה יכול לעזור לו דוקטור?" היא שואלת...
והוא אמר דבר חכם, מה כבר יש לנו להפסיד.
מהרגע שהוא קיבל את האישור, הדבר היחידי שאני זוכר
זה דקירות ממחטים, דקירה אחרי דקירה אחרי דקירה.
הוא פשוט ניסה לתת לי את כל התרופות והנוגדנים שהוא חשב
שיכולים לעזור לי.
בזריקה השלישית או הרביעית...
הוא הזריק לי לדם כלור נקי (כן כן, כלור כמו ששוטפים את הרצפה
וכמו ששמים בבריכה).
בחיים, אבל בחיים לא הרגשתי הרגשה כזאת!
עם כל המצב שהייתי, ועם כל זה שלא יכלתי לזוז, התרוממתי באותו
הרגע והתחלתי לצרוח
כמו שלא צרחתי בחיים, זה שרף בצורה שאי אפשר לתאר!
זה שרף כאילו שמו לי מלח על פצע פתוח אם לא יותר!
אני זוכר שאמרתי שאני נשרף מבפנים, שאמרתי שאני לא יכול לסבול
את זה יותר
אני זוכר גם שכמה שניות אחרי זה נשכבתי, עצמתי עיניים ו....

חלק י"א
---------
עצמתי את העיניים ולא יכלתי לסבול יותר.
בתוכי איפה שהוא כבר ביקשתי למות!
אני לא מאחל לאף אחד את ההרגשה שהרגשתי באותו הרגע...
עברו כמה שניות והרופא המשיך עם הזריקות.
עוד אחת ועוד אחת, אם אני לא טועה, הוא נעצר בשמינית.
אחרי שהוא סיים, הוא לקח כסא, התיישב לידי ואמר להורים שלי
שעכשיו...
נשאר רק לחכות.
עברו להם 10 דקות שלפי מה שהבנתי אחר כך, נראו כמו נצח.
עדיין לא איבדתי את ההכרה, והייתי מודע למה שהולך בחדר.
הרופא לוקח את המד חום, ודוחף לי אותו לפה... אפשר לראות את
הטיפות זיעה שיש לו על המצח.
עוברות להם כמה שניות, והמד חום מראה... 41.1 !
זה עובד! הוא הצליח! מבלי שהרופא התכוון בכלל, הוא הצליח
לעשות
קוקטייל של תרופות שהוריד את החום מ 41.5 ל 41.1.
דממה הייתה בחדר, אף אחד לא ידע מה להגיד,
אחרי הכל, גם 41.1 זאת לא טמפ' ממש טובה ועדיין הייתי נחשב
בסכנת מוות.
עברו להם עוד כמה דקות ושוב, מודדים חום, הפעם...
אפשר להגיד שהרופא שיחק אותה! המד חום הראה טמפ' של 39.3
מעלות!
יצאתי מסכנת מוות!
ככה עברו להם כמעט 50 דקות, שלאחריהם...
החום גוף התייצב על 37.2 ולא זז, כבר לא היו כאבים והדבר
היחידי שרציתי
היה לעשות פיפי.
קיבלתי כדור, שגורם לך כל כמה שניות לרצות לעשות פיפי כדי
לנקות את הגוף.

חלק י"ב
-----------
קמתי מהמיטה והייתי בהלם, הרגשתי כמו בן אדם חדש!
הלכתי לשירותים ושיצאתי, כולם הסתכלו עליי כאילו נולדתי מחדש.
נראתי טוב, הצבע חזר לי לפנים והכל היה בסדר.
הלכתי לרופא, חיבקתי אותו ואמרתי לו באוזן שאין לי
שום דרך בעולם להודות לו על מה שהוא עשה.
הוא חייך ואמר שמספיק היה לו לראות אותי קם מהמיטה
זאת הדרך שלי להודות לו.
הלכתי לאבא ואבא, חיבקתי אותם חזק, והבנתי כמה לפעמים
בן אדם לא יודע להעריך את המתנה שהוא קיבל שנקראת "חיים".
נשכבתי על המיטה, הרופא חבש לי את המקום ושם לי משחה.
לאחר שהוא סיים...
ירדתי לדיוטי פרי של הספינה, אני אפילו לא יכול לתאר
מה קניתי לאותו רופא! אני חושב שהבאתי לו כמות אלכוהול שתספיק
לו לכמה שנים טובות.
כמעט כל הכסף שהיה לי מזומן (מעל ל2000$) הלך על מתנות
בשבילו.
הוא היה בהלם שהוא ראה מה הבאתי לו...
נתתי לו את כל המתנות, אמרתי לו שוב תודה רבה
ויצאתי מהחדר.
ירדתי לסיפון והתחלתי לחשוב על כל מה שעבר עליי.
אבל המחשבה הכי גדולה הייתה... נקמה!

חלק י"ג
-----------
אז איפה היינו? אה... אני יושב בסיפון וכל מה שעובר לי בראש
זה
איך אני חוזר לטורקיה וגורם לבן אדם לסבול כמו שאני סבלתי.
רק שבאותו הרגע לא ידעתי שהסבל האמיתי שלי, עדיין לא התחיל.
לאחר כמה שעות הגענו לישראל...
ירדנו מהספינה לא לפני ששוב רצתי לחדר של הרופא (האוקריאני)
ואמרתי לו עד כמה אני מודה לו על מה שהוא עשה.
רגע לפני שיצאתי מהחדר, שאלתי אותו
"תגיד, איך ידעת מה לעשות, איזה זריקות לתת לי"
והוא הסתכל עליי בחיוך, כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודע ואמר
לי
במין קול רגוע ושליו כזה, "בדיוק סיימתי את ההתמחות שלי
ברעלים, 3 שנים באוקריאנה"
הסתכלתי עליו, חייכתי ויצאתי מהחדר בידיעה שאותו הרופא, לא סתם
יצא להפלגה הזאת.
ירדנו מהאונייה והרגשתי מצוין, לא היה כאב בכלל והכל היה
בסדר.
הייתי עדיין עם התחבושת שהרופא שם לי, רק חיכיתי להגיע הבייתה

להתקלח ולהוריד ממני את כל הזוהמה הזאת.
לא הייתי עצוב על מה שקרה, אומנם סבלתי המון והייתי על סף
מוות
אבל קיבלתי את הקעקוע שכל כך רציתי, את אותה האינדיאנית
המושלמת.
סוף סוף הגענו הבייתה, נכנסתי לחדר והורדתי חולצה.
שמתי יד על התחבושת ורציתי להוריד אותה,
נעצרתי, אמרתי לעצמי שאני כבר יוריד אותה במקלחת.
נכנסתי למקלחת, הורדתי בגדים, פתחתי את המים ונכנסתי.
יד אחת מקלפת את הפלסטרים המעצבנים ויד אחת מחזיקה את
התחבושת.
סיימתי לקלף את כל הפלסטרים, אני מוריד לאט לאט את התחבושת
ואני מרגיש משהו שורף, מוריד לאט לאט ושסיימתי להוריד את
כולה...
התעלפתי!

חלק י"ד
-----------
אי אפשר להגיד שבאמת התעלפתי עלפון מוחלט,
אבל ראיתי שחור, לא האמנתי למה שאני רואה
הייתי חייב לשבת, לשבת בשביל להאמין למראה עיניי.
הדבר היחידי שיכולתי להסתכל עליו הייתה התחבושת,
הסתכלתי עלייה ופשוט לא האמנתי.
חצי מהקעקוע שכ"כ סבלתי בשבילו, שהייתי בסכנת מוות בשבילו
היה על התחבושת, והחצי השני.... על הבטן!
מעבר לזה, זוכרים שהרגשתי שהוא כבר לא עושה לי קעקוע אלה
חריטות סכין?
אז עכשיו, כל אותם החריטות נהפכו למין חורים בתוך הבשר!
אני אישית חושב שישבתי והסתכלתי על הבטן ועל התחבושת לנצח,
זה היה ממש עניין של כמה שניות עד שהתחלתי לצרוח!
אני לא ממש יכול לתאר לכם את הרגשה שהרגשתי באותו הרגע,
נסו לדמיין לכם שלוקחים סכין חדה ופשוט חותכים לכם את הבשר מעל
הגוף.
ככה הרגשתי, לא יכלתי לסבול את הכאב והחזרתי את התחבושת
למקום,
שהחזרתי אותה, הכאב ירד טיפה, לאחר מכן הבנתי שבגלל שהבשר של
הגוף
היה חשוף לאוויר, זה מה שגרם לזה לשרוף כ"כ.
לא יכלתי להתקלח, יצאתי מהמקלחת, שמתי בגדים וישר לבית החולים
רמב"ם.
בדרך התחיל לשרוף לי יותר ויותר עד שהגעתי למצב,
שכואב לי יותר ממה שכאב לי שסיימתי לעשות את הקעקוע.
הגענו לרמב"ם ופשוט לא יכלתי ללכת על הרגליים מהכאבים,
הביאו כסא גלגלים ולקחו אותי למיון, נכנסתי למיון, כולי מתפתל
מכאבים
לקחו אותי מהר לאחות והיא ביקשה ממני להוריד את התחבושת
כדי לראות מה הבעיה.
אמרתי לה ביפה שאני לא יכול, היא התעקשה...
אני הורדתי את התחבושת, והתחלתי לצרוח כמו מטורף.
האחות הסתכלה על הבטן, פקחה את עינייה כאילו היא לא מאמינה
כמעט התעלפה והתחילה לרוץ...

חלק ט"ו
-----------
אף אחד לא קרא לאותה אחות שהתחילה לרוץ כמו מטורפת לכיוון
השני,
היא פשוט מיהרה להביא לי את הדבר היחיד, שיוכל לעזור לי באותו
הרגע...
התרופה היחידה שתוכל להשכיח ממני את הכאב,
היא הלכה להביא לי... מורפיום.
תוך כמה שניות היא חזרה שהביאה לי את הכדור,
אותו הכדור שבאמת, השכיח ממני את הכאב לכמה שעות.
לקחו אותי מהר לרופא שיראה אותי, מחלקה כירורגית אם אני לא
טועה.
נכנסתי לרופא, ובדיוק כמו האחות, הוא היה בהלם!
"מה קרה לך שם" הוא שואל...
לך תתחיל להסביר לרופא, מה עברת יום לפני.
בכל מקרה, לאחר סיפור מקוצר לרופא על מה היה...
אני שומע את המילים הבאות: "טוב, אין הרבה מה לעשות. רק לשים
כל יום משחה שמכילה בתוכה
סטרואידים ותחבושת בשביל שלא ישרוף".
כולי מעורפל מהמורפיום שקיבלתי כחצי שעה לפני, שואל את הרופא
"דוקטור, זה יעבור כל החתכים בבטן?"
התשובה שקיבלתי גרמה לי לרצות באמת... למות!

חלק ט"ז
-----------
אלירן, נכון? שואל הדוקטור ואני, שבקושי יכול לדבר מהנהן עם
הראש.
"תשמע חמוד, אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל..."
אבל מה ?!? תדבר כבר!
"אבל, כל החתכים שיש לך עכשיו (שזה כמעט כל הקעקוע) יהפכו
לצלקות ש...
ש... שלעולם לא יעברו"
מה ?!?! אתה רוצה להגיד לי שאני הולך להשאר ככה כל החיים ?!?
אין סיכוי צעקתי!
הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
הגעתי למסדרון ולא יכלתי להמשיך, המורפיום התחיל להשפיע חזק,
בקושי יכלתי לזוז.
רציתי לחשוב, לחשוב על מה שהולך להיות ופשוט לא יכלתי.
בעקבותיי יצאו אמא שלי, סבתא שלי וחברה שלי שהיו איתי, והתחלנו
ללכת לכיוון האוטו.
לא דיברתי מילה, עם אף אחד, פשוט לא יכולתי...
לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני הולך להשאר עם הדבר הזה,
שלפני כמה שעות היה הדבר הכי יפה בעולם
ועכשיו? עכשיו הוא הדבר הכי לא ברור שיש, הכי לא יפה שיש...
בעצם, על מי אני עובד?
אחד הדברים היותר מגעילים שיצא לי לראות.
הגענו הבייתה ועליתי למיטה לא לפני שטרקתי את הדלת אחריי,
הייתי עצבני
לא עצבני כמו מתוסכל, אבל שחושבים על זה לעומק, זה כמעט אותו
הדבר.
עליתי למיטה והסתכלתי על התקרה, כעבור כמה שניות הדלת נפתחה
וחברה שלי נשכבה לידי.
"מאמי..." היא אומרת, ואני... מפנה לה את הגב
"מאמי... זה לא כ"כ נורא כמו שאתה חושב" היא אומרת לי
באותו הרגע קמתי ויצאתי מחדר, הלכתי למקלחת ותלשתי את התחבושת
בכח מהגוף.
רציתי שיכאב לי, חיכיתי לכאב שיבוא, לבשר החשוף שישרוף! אבל
כלום...
ההשפעה של המורפיום עדיין לא פגה, כאילו בכוונה.
פתחתי את המים במקלחת ונכנסתי...
אני לא זוכר אם המים היו חמים או קרים, אני רק זוכר שעמדתי שם
כמעט שעה שלמה
עומד וחושב... מה, מה עשיתי לעצמי!

חלק י"ז
-----------
לאחר בערך כשעה מתחת למים, התחלתי להרגיש את העור שורף...
ידעתי שאם אני לא רוצה לסבול שוב, אני חייב לצאת,
לקחת את המשחה שהרופא נתן לי, לשים על תחבושת ומהר לחבוש את
המקום.
יצאתי מהמקלחת, התנגבתי ואיך שנגעתי עם המגבת בקעקוע, שכבר לא
היה בדיוק קעקוע
אלה ציור לא ממש מובן, נתתי צרחה.
חברה שלי רצה לאמבטיה, היא ראתה אותי מקופל ובקושי יכול לזוז
היא רצה מהר לסלון, שמה משחה על התחבושת ורצה אליי בחזרה,
שמה לי את התחבושת על הבטן ושמה פלסטרים להחזיק אותה.
היא ידעה בדיוק מה לעשות, הרופא הסביר לה שאם העור שלי יהיה
חשוף
לאוויר יותר מדי זמן, אני יתעלף.
את השבועיים הבאים אני פשוט לא יכול לתאר לכם,
עברו עליי שבועיים קשים, 14 יום שאני לא מאחל לאף אחד לעבור,
אפילו לא לשונאים שלי.
כל יום, 3 פעמים ביום להחליף תחבושת, שכל החלפה כזאת כרוכה
בסבל מטורף.
יותר ממה שאני סבלתי בימים האלה, סבלה חברה שלי...
את הכאבים, את התסכול ופשוט מאד את הכל.
כאן ידעתי שהיא פשוט... אוהבת אותי.
היא טיפלה בי כמו שאמא מטפלת בתינוק, 14 ימים היא לא ראתה את
הבית שלה
ופה יאמר לזכותה שאין הרבה בחורות כמוה.
הסתיימו להם שבועיים של סיוט וכבר הרגשתי יותר טוב.
עדיין כאבים ועדיין שרף, אבל פחות... החתכים התחילו להראות קצת
יותר טוב
או שאולי אני מדמיין? אולי אני רק רוצה להאמין שהם נראים יותר
טוב
ובעצם... בעצם הם נראים אותו הדבר, אותם חתכים מגעילים שאני
צריך להשאר איתם כל החיים?
מה יהיה... מה הלאה? מה עושה בן אדם שהייתה לו את הבטן הכי יפה
בעולם, ועכשיו...
עכשיו רבע ממנה מלא בחתכים שכבר מתחילים להפוך לצלקות,
צלקות שישארו איתך לכל החיים.

חלק י"ח
-----------
היה זה בוקר אביך וחם כשעשיתי את דרכי שוב, לאותה ספינה...
אותה הספינה שכמעט לקחה ממני את חיי.
הפעם זה לא היה למטרות טיול, הפעם זה היה למטרת נקמה.
אני את שלי החלטתי ואף אחד לא יכול היה להוציא אותי מזה,
אני הולך להרוג את הבן אדם שהרס לי את החיים,
אני הולך לשלם לאותו אחד שגרם לי לסבול כ"כ הרבה.
גם אם זה יעלה לי בחיים שלי.
הדרך לשם הייתה מהירה מכפי שחשבתי,
כאילו נסעתי לתל-אביב מחיפה.
הגעתי לשם, והיססתי... לרדת לחוף או לא?
החלטתי שכן.
ירדתי לחוף ואחרי חיפושים מרובים, הדבר היחידי שהצלחתי למצוא,
הוא סכין.
שמתי אותו בתופסן של החגורה והתחלתי בצעדים אל עבר החנות,
אותה חנות שנושאת את השלט TATOO, אותה חנות ששם התחיל בעצם, כל
הסיפור.
כל הדרך, שפתאום נראתה כמו נצח, מהדהדות לי בראש המחשבות...
איך אני עושה את זה, מה יהיה אחרי זה, וכו' וכו'
הייתי כ"כ נחוש בדעתי שלא עניין אותי שום דבר מלבד לראות את
אותו אחד
אותו מקעקע, מתבוסס בדמו שלו על הרצפה, ומת.
הגעתי למקום, מה הולך פה?
החנות הייתה במקומה אבל איפה השלט? איפה השלט הוורוד הזה שרשום
עליו TATOO?
חשבתי שאני הוזה, אולי אני לא רואה טוב? אולי זה לא המקום?
לא לא, זה כן. מה לכל הרוחות הולך פה?
נכנסתי לחנות ליד ושאלתי את המוכר איפה החנות קעקועים שהייתה
פה?
הוא הסתכל עליי במין צורה מוזרה כזאת, כאילו אני קשור לאיזה
מזימה או משהו כזה
ואז הוא סיפר לי שלפני שנה וחצי הייתה פה שריפה, כל החנות עלתה
באש...
2 השותפים שהחנות הייתה שלהם ועוד 3 אזרחים פשוט נשרפו למוות.
מה?!? אני לא מאמין.... באמת שלא האמנתי,
האם זה עד כדי כך פשוט?
התיישבתי על חומה קטנה בצד והתחלתי לחשוב....
אני לא יכול להגיד שלא הייתי שמח, אני יודע שהמוות הכי גרוע
שיש זה שריפה וטביעה
שמחתי... שמחתי שאותו אחד שגרם לי לסבול, סבל יסורים קשים
ומת.
עלה לי חיוך על הפנים, מן חיוך של תחושת נצחון...
עד שיד מסתורית תפסה אותי בכתף מאחורה, הסתובבתי,
ופשוט לא יכולתי להאמין למראה עיניי!

פרק י"ט
------------
הסתובבתי אחורה בבהלה, מסתכל כלפי מעלה...
זאת הייתה אמא שאמרה לי שאני צועק דברים מתוך שינה!
מה?!? זה היה רק חלום?!? לא יכול להיות, ההרגשה הייתה כ"כ
אמיתית.
רציתי לבכות, באמת. הכל היה כ"כ מושלם, למה זה היה חייב לההרס?
למה?
בימים הבאים המשכתי לשים את המשחה שהרופא נתן לי, תאמת?
כבר לא הייתי צריך, אבל אמרתי לעצמי, אולי זה רק יכול לעזור.
כל יום הייתי מסתכל על החתכים ועל הקעקוע, והיה נדמה לי שזה רק
משתפר...
הייתי בטוח שאני מדמיין, מה יכול להשתפר, מה כבר יכול להיות
יותר טוב?
אבל טעיתי!
לאחר כחודש וחצי, לא ממש האמנתי למראה עיניי.
כמעט ולא היו חתכים, כמעט ולא היו צלקות... חוץ מציור לא ממש
מובן על הבטן
וצלקת אחת ממש קטנה, לא היה כלום!
אף אחד לא האמין, לא אמא, לא החברה, לא הרופא שראה אותי שוב
ובטח ובטח שלא אני!
אמא רק חייכה, החברה הייתה שמחה, הרופא פעם ראשונה בחיים לא
ידע מה להגיד ואני...
אני רק חשבתי לעצמי כמה אלוהים אוהב אותי.
כמו שאתם רואים, כבר התחלתי להאמין שבאמת יש... אלוהים.
ככה עבר לו הזמן ומה שבאמת נשאר מכל הסיפור היה ציור לא הכי
מובן וצלקת ממש קטנה.
אני לא יכול להגיד שכאן זה נגמר... כי זה לא.
אומנם הסיפור עם הקעקוע הסתיים בצורה יחסית טובה...
אבל מה הלאה? איך מורידים חולצה בציבור? איך הולכים לים,
לבריכה? איך מודדים חולצה בחנות הלבשה?
אני לא אחד שמפריע לו מה אנשים חושבים, ממש לא.
אני לא מתבייש במה ובמי שאני, אבל שאתה מגיע למצב, שכל פעם
שאתה מוריד חולצה
אנשים ממש בוהים לך בבטן בניסיון להבין מה יש שם, זה מתחיל
להרגיז.

חלק כ'
-------------
המחשבה על הנקמה תמיד הייתה תקועה שם.
אומנם היא דיי נשכחה אבל תמיד עברה בי המחשבה, איך אני יכול
לראות שוב,
את אותו המקעקע.
חשבתי כמה פעמים ברצינות על לחזור לשם ופשוט להרוג אותו...
יכלתי לעשות את זה.
אבל זה לא היה נותן לי כלום, אני מטורכיה, לעולם לא הייתי יוצא
בחיים.
עד היום המחשבה על הנקמה יושבת אצלי בראש ומדי פעם מתעוררת
לה,
אבל אני מחכה... מחכה ליום שיצא לי לראות שוב, את אותו
המקעקע.
בינתיים שמתי את הראש בדבר אחר, איך אני מוריד את הדבר המחריד
שיש לי על הבטן.
הלכתי לייעוץ על הורדת קעקועים בלייזר ועוד כמה שיטות,
מכולם קיבלתי את התשובה הבאה :
"אפשרי לנסות להוריד את הקעקוע אך ישנה בעיה,
חלקיקי הדיו שנספגו בעור יכולים להעיר שוב את מה שהיה
והגוף יכול שוב להכנס לשוק רעלים, הפעם... לא בטוח שתצא מזה."
כל פעם מחדש, הייתי מתבאס לשמוע את אותה התשובה,
בכל זאת, מפחיד לקחת את הסיכון, ולחזור שוב לאותה חוויה
שהפעם יש סיכוי טוב שאני לא יצא ממנה.
ככה סבלתי במשך שלוש שנים, עד שיום אחד החלטתי דיי!
באתי לחברה שלי ואמרתי לה שזהו,
היום אני הולך לעשות...

חלק כ"א
-------------
אז כן, יום אחד קיבלתי עצבים והחלטתי שאני...
הולך לעשות קעקוע חדש! קעקוע על הדבר המגעיל שיש לי בבטן!
אף אחד לא האמין שיש לי את האומץ.
כבר עשית קעקוע על קעקוע ותיראה מה קרה כולם אמרו לי...
עכשיו אתה הולך לעשות עוד פעם את אותה הטעות?
כן! אמרתי. נמאס לי.
בדקתי מי נחשב אצלנו למקעקע טוב והלכתי אליו.
הראתי לו את הקעקוע, סיפרתי לו את הסיפור
והסברתי לו בדרך הכי יפה שאני יכול, שהוא התקווה האחרונה שלי.
הוא הסתכל עליי וכאילו הבין אותי, את הסבל שלי, את מה שאני
עובר.
התיישבנו ביחד וחיפשנו קעקוע שיתאים לכסות את הדבר שיש לי על
הבטן.
זה לא היה קל בכלל, הקעקוע שכיסה את הנמר, כבר היה גדול, אז
עכשיו צריך למצוא משהו יותר גדול.
חיפשנו קרוב לשעתיים וחצי ולבסוף... בום. מצאתי קעקוע, קעקוע
הרבה יותר יפה מאותה
אינדיאנית שבגללה סבלתי כ"כ.
נעצרנו שנינו ביחד על אותו הדף ושנינו ידענו בוודאות,
שזה הולך להיות... הקעקוע הבא שלי.

חלק כ"ב
-----------
קבענו למחר בשעה 10 בבוקר ויצאתי מהחנות.
נסעתי הבייתה וסיפרתי לאמא את מה שהיה... היא התחילה לבכות.
לקח לי כמעט 4 שעות להרגיע אותה, אבל זה לא ממש עזר.
יכולתי להבין אותה, לא רציתי לראות אותה שוב במצב שהיא הייתה,
אבל הייתי חייב, חייב את זה לעצמי.
בלילה שהיה, לא ממש הצלחתי להרדם, המחשבות לא הניחו לי...
אולי לבטל? אולי לא לעשות? מה יהיה? וכו' וכו' וכו'.
לילה קשה עבר עליי, אבל דבר אחד אני זוכר...
לפני שנרדמתי אמרתי שאני את הקעקוע הזה עושה ויהי מה.
השעון צלצל, השעה הייתה 9 בבוקר, אלוהים ישמור, עוד שעה
מעכשיו.
קמתי, שטפתי פנים, אכלתי משהו קטן ויצאתי לדרך, לאותו המקום
שבעוד כמה שעות מעכשיו ישנה לי את החיים.
הגעתי לחנות בדיוק בשעה 10.
נכנסתי והמקעקע המתין לי שם, הוא חייך שנכנסתי וזה כבר העלה בי
הרגשה יותר טובה.
נכנסתי לחדר והוא שאל אותי אם אני מוכן... הסתכלתי עליו ולא
עניתי
הוא לא ממש חיכה לתשובה, הוא ידע שאני הולך לעשות את זה ויהי
מה.
התחלנו...
אני שומע את הבזזז של המחט ורואה אותה מתקרבת אליי,
אני עוצם עיניים ונזכר 3 שנים אחורה, נזכר שהייתי על סף מוות
שניה לפני שהוא נוגע בי עם המחט אני פותח מהר את העינים, ואומר
לו.... לעצור!

חלק כ"ג
-------------
אחרי העצור המבהיל שאמרתי לו, הוא הסתכל עליי ואמר לי שהייתה
לו הרגשה
שאני הולך לבטל את כל העניין.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו בקול שקט "לבטל את מה? רק רציתי לבקש
ממך שתהיה עדין"
הוא הסתכל עליי, חייך ואמר לי שיש לי הרבה אומץ והתחיל...
התחיל בעבודה הקשה,
לסדר לי את הטעות הנוראה שעשיתי לעצמי.
כאב לי, כאב לי מאד... אני ישקר אם אני יגיד שלא.
אבל הכאב היה אפסי לעומת הכאב של המקעקע הטורקי.
זה כאילו היה משחק ילדים לעומת הכאב והחריטות שעברתי אז.
ישבתי כמו ילד טוב ולא זזתי, לא הייתה לי סיבה.
מכיוון שזה לא קעקוע רגיל אלה COVER (כיסוי על קעקוע אחר
ובמקרה שלנו 2 קעקועים)
צריכים לחזור על כל קו ועל כל צללית כמה פעמים בשביל שהיא תתפס
טוב.
באותו היום השלמנו רק חצי מהקעקוע לאחר עבודה של כמעט 4 שעות.
זה היה ניראה טוב, לא בדיוק יכלתי לדעת כי זה היה רק חצי
קעקוע,
אבל היה ניראה טוב.
סיימנו לאותו היום והלכתי הבייתה, כאן התחילו הדאגות
הגדולות...
איך הגוף יגיב לקעקוע?
הגעתי הבייתה והתחילו לי כאבים, לא כאבים כמו אז, כאבים רגילים

של בן אדם שעשה הרגע קעקוע.
ב 24 שעות שעברו, לא הייתי לשנייה לבד, אם חברה שלי לא הייתה
לידי
אמא שלי הייתה שם ואם שניהם לא היו שם, אבא שלי וסבתא שלי היו
שם.
בקיצור, הייתי תחת השגחה 24 שעות... עבר בשלום!
הגוף לא דחה את הקעקוע הישן ולא קיבל את השוק רעלים.
ככה עברו להם שבועיים של המתנה וניגשתי לחנות להשלים את
העבודה.
הגעתי לחנות והמקעקע קיבל אותי בברכה, הוא הסתכל על החצי שכבר
קיים
ואמר שזה ניראה ממש טוב.
נגשנו לחדר והתחלנו להשלים את החצי השני, הפרצוף (החלק הממש
ממש בעייתי).
לקח לו 6 שעות לסיים את העבודה.
קמתי מהכסא והייתי בהלם, לא האמנתי עד כמה זה יכול להראות
טוב.
קיבלתי את הבטן שלי בחזרה!
אני לא יכול לדמיין לכם את ההרגשה שעברה לי בגוף באותה שניה,
הרגשה טובה שמעירה לך את כל החושים בגוף והדבר היחידי שאתה
יכול לעשות הוא, לחייך.
חיבקתי את המקעקע, אמרתי לו שאני מודה לו מקרב לב והלכתי
הבייתה.
אני לא יכול להגיד שעניין הנקמה יצא לי מהראש, אם יש לי משאלה,
משאלה אמיתית
היא להפגש פנים מול פנים אם אותו מקעקע כאן, בישראל.
חודש לאחר מכן, הסתכלתי במראה וסוף סוף עלה לי חיוך אמיתי על
הפנים, לא חיוך של פשרה,
אלה חיוך של אושר, אני את שלי השגתי... כנגד כל הסיכויים!!!
הסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסיבה לנפילת
הדיסק של במה
היא לא חילול
השם כי אם ניבול
הפה בסלוגנים
הללו.
טפו!
תתביישו לכם

עובדיה לפני
שהוא חוטף מכות
מהדיסק של במה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/09 8:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלירן פילו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה