[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
זיעה קרה

ידוע בירושלים שכשמלא אנשים רצים, אז קרה משהו.
בינתיים ראיתי רק שלושה אנשים חולפים על פניי, אז החלטתי ביני
לבין עצמי לשאול את הרביעי מה קרה, אם יעבור רביעי שכזה.
נשארתי עומד לפני שתי בנות שאני מכיר מזה זמן רב והמשכתי לדבר
איתן על שטויות, כשבראשי אני חושב לעזוב את המקום.
חבר שלי ישב בצד ובהה בי. חיכה שאפסיק את מצעד ההבלים הזה
שאנחנו מכנים במעגל החברים הקרוב "להתברווז" (להיות חביב,
בעיקר לבנות, ולהוביל שיחה שלמה על שום דבר).
במהלך השיחה שדיברה על חברים שלי ועל השאלה האם הם שמחים,
פסקתי שאני תמיד שמח ואף פעם לא עצוב. כשאמרתי את זה הרגשתי את
השקר צורב בתוכי כאילו אמרתי את זה רק בכדיי שזה יצרוב. אולי
את הצריבה יצליחו לראות. לשווא קיוויתי, כי היה חשוך בחוץ.
פתאום עבר על פניי הרץ הרביעי. קרה משהו? שאלתי, הוא ענה
שמישהו למטה נדקר.
הבטתי בחבר שלי, שישב על אחת מאבני המדרכה שמסתת מעין גדר כזו
בין שפת המדרכה לבין שאר המדרכה, ושאלתי אותו אם בא לו ללכת
לראות. הסקרנות הציפה אותי. מעולם לא ראיתי מישהו נדקר והייתי
חייב ללכת לראות. רציתי לראות איך תשפיע עליי החוויה הזאת.
יש משהו במקרים טראגיים כאלה שמציף אותי בזעזוע מסוים, אבל גם
בתחושה משונה של הנאה והתרגשות. ההנאה הזאת קצת מטרידה אותי
אין לי ממש תשובה מאין היא מגיעה, אבל כשמשהו מהסוג הזה קורה,
אני מרגיש כאילו הנה, סוף סוף קורה משהו אמיתי, משהו חזק
ומפחיד. מיד אני חש את האדרנלין זורם בעורקי ונתקף תחושה
חייתית כזו שמחדדת את החושים ומגבירה את הערנות.
תמיד במצבים כאלה אני מריץ תרחישים אפשריים בראשי ושואל את
עצמי מה הייתי עושה אם הייתי בסיטואציה. אני לא יכול להיות
בטוח מה הייתי עושה אם מישהו היה ממנסה לדקור אותי. סביר להניח
שהייתי בורח, אבל אם אני הייתי הדוקר? אולי כבר לא הייתי בורח.
הייתי נועץ במישהו את הסכין שלי ומרגיש את בשרו מתפקע ונקרע.
הייתי מביט בפניו ורואה אותן מתעוותות מכאב. מוציא את הסכין
ורואה זרם של דם ובשר מבליח מהסדק הצר, שיצר הסכין.
יש בתחושה הזו משהו, משהו נורא, משהו כל כך רחוק ממני, כל כך
רחוק מהמוסר שחונכתי על ערכיו, אבל יש בזה משהו. אולי אז אנו
הכי קרובים לאלוהים ואם הוא לא קיים, אז לפחות לאיזו התעלות על
אנושית כלשהי (בכוונה לא אמרתי על טבעית, כי אולי ההתעלות הזאת
היא הכי טבעית שיש). אנו הכי קרובים לאלוהים בזוועות האנושיות,
משום שהזוועות האנושיות הן גם אלוהיות. כל האלוהות כולה מצויה
בזוועות; רצח בן; רצח אב; אונס; גילוי עריות; שחיטה; מלחמות.
כנראה שגם אלוהים מוקיר את האסתטיקה הזאת שבכאב, שבדם,
שבמוות.
אנשים וביניהם גם אני אוהבים את הכוח הזה. את הכוח לדקור טיפה,
לדקור טיפה את המוסר, לדקור טיפה את אלוהים, לדקור טיפה את
עצמנו.
כך הבטתי לעבר חבר שלי מחכה שהוא יפסוק, התשובה לא איחרה לבוא
והחלטנו ללכת לראות מה קרה לפני שחוזרים הביתה. כנראה שגם הוא
חושב כמוני, אף על פי שגם הוא וגם אני לעולם לא נודה בכך.
הגענו לזירה ועמדו שם מלא "סקרנים". גם המשטרה לא אחרה לבוא
ודאגה להרחיק את כולם. פתאום הרגשתי משהו זול בסקרנות שלי
ובתאווה לראות מה קרה. הרגשתי "הכי ישראלי שיש" והשוטרת שעמדה
וצעקה עלינו להתרחק, אולי חידדה את ההרגשה.
רציתי בכל זאת להישאר, אז חשבתי לעצמי שמצד שני היא שוטרת
תנועה ממוצעת, שמתענגת על יצר אחר של האדם, אומנם שונה משלי
ברגע זה, אבל לא פחות מגונה - היצר לכוח - חוץ מזה היא בטח
פוסטמה. אז אני כבר לא כל כך מהזן ה"ישראלי" המגעיל, או לפחות
לא מהמגעיל מאוד, כי תמיד יש "ישראלי" יותר, "מגעיל" יותר.
אצלי היצר ה-"מגעיל" היה רגעי והכל נתפס כבדיחה; השוטרת
שמפעילה סמכות יתרה, הבנות שמתגודדות בפינה ואוחזות את ראשן
בדרמתיות, הערסים שנראו מתמוגגים להתעמת עם המשטרה ומהעובדה
שזה ערבי שנדקר. ידעתי שבשניה שאצא משם, מתוך הבועה הזאת
שמקיפה אותי עכשיו, אני אחזור לשבת בבארים האליטיסטיים שלי,
לקרוא את הספרים שלי ולשמוע את הרוק המתקדם והאלטרנטיבי שאני
שומע.
ידעתי שהחפיפה שלי עם סוג החברה הזה הוא רק כלפיי חוץ וריחמתי
עליהם קצת, כי כשאני אתרחק מרחק מטרים ספורים מהאזור אני כבר
אהיה שונה והם לעומת זאת תמיד ישארו בדרך כזו או אחרת באזור.
לבנתיים האמבולנס כבר הספיק להגיע, והעלו את הבחור על העגלה.
דקרו אותו בתחת, כל התחתון שלו היה מורד למחצה ומלא בדם.
הרגשתי שזה חשוב שאזכור את הפרטים, מעולם לא ראיתי דם רב כל כך
והרגשתי שזו הפעם הראשונה שאני נאלץ להתעמת עם מראות של אלימות
חסרת מעצורים כזו, כמו לדקור ערבי בתחת.
מלבד אותה התעלות של תחושה שסוף סוף אני נפגש עם משהו חזק
ואמיתי - כעס אמיתי, זין אמיתי על המוסכמות, כאב אמיתי - לא
הרגשתי כלום. לא אמפתיה, לא חרדה לא כלום.

באותו לילה נפגשתי עם מישהי שאני יוצא איתה כבר תקופה. ישר
סיפרתי לה על הדקירה ועל איך ראיתי תחתונים מבריקות בצבע אדום
רטוב והיא נראתה נסערת.
אחר כך קיימנו יחסי מין, ונזכרתי איכשהו שוב בדקירה, באותה
ציפייה שלי מעצמי להרגיש משהו עמוק ובאכזבה מהרדידות הרגשית
שהייתי מסוגל להגיע אליה. גם כאן תקפה אותי אותה ציפייה למשהו
חזק, אבל מבחינתי לא קיימתי איתה יחסי מין אלא זיינתי אותה
ובסמנטיקה הזו מצוי הבדל עמוק מאוד מבחינתי.
אני נע במכניות, מנסה לחשוב מה יעשה אותה מסופקת, מזייף נשיכות
עדינות בצווארה וליטופים מגרים מסביב לפיטמה שלה.
עד שהיא לא תגמור אני גם לא אגמור. אני גוהר מעליה בזריזות
והיא אוחזת בזרועותיי, עוטפת אותי ברגליה, גונחת, עוצמת עיניים
ומנסה לינוק ממני כל הבלחה של גבריות.
אני מסתכל עליה ומרגיש קצת מרוחק. היא נראת רחוקה ממני מאי
פעם. כל כך נהנת, כל כך מרוכזת. זה נראה כאילו אנחנו שני
תצלומים, כל אחד מסיטואציה אחרת, שהודבקו בהומור נתעב.
הדבר היחיד שמקשר ביניינו הוא איבר המין שלי שעטוף כולו באיבר
המין שלה. אבל אני כולי חשוף. מאותו רגע התחלתי לנסות ולהתרכז
אך ורק בהרגשה, או אולי מוטב לומר בתחושה. החלטתי שאני רוצה
לגמור.
פתאום היא אמרה לי די, היא אמרה שהיא כבר לא יכולה יותר. לא
הבנתי אם זה אומר שהיא גמרה כבר או שסתם לא בא לה להמשיך.
היא הדפה אותי, והחלה לרדת לי. בגלל שהמקום היה תחת גירוי
מסיבי זמן רב, הרגשתי מעט מאוד וניסיתי לגרות את עצמי
במחשבות.
היה משהו מגרה בכך שדמות כל כך מרשימה, שיכולה להתווכח ולשכנע
אנשים שהיא תמיד צודקת ובכל זאת להיות צודקת, יורדת לי. אולי
אפילו משהו טיפה משפיל שקצת גירה אותי.
התחלתי להרגיש שאני גומר, ועם כל פרץ שיצא ממני, התמעטה ההנאה
והשתלטה הריקנות. כאילו הנוזל שזה עתה יצא ממני היה תחושת
המלאות היחידה שעוד נשארה בי בחיי.
נשכבנו אחד ליד השניה וכעבור זמן מועט היא אמרה לי שאני
מרוחק.
אמרתי לה שאני לא, אך למען האמת הרגשתי הרגשה של אסיר, כבול
בכבלים דמיוניים לקשר ולרגשות שלה. לא יכול לומר את האמת, לא
יכול להשאר מרוחק. הלוואי והייתי יכול ללכת. היא ביקשה שאני
אחבק אותה.
כשחיבקתי אותה הרגשתי תחושה של מועקה ושל ניכור. חיבקתי אותה
בריפיון מנסה לברוח משם במחשבותי. החבאתי את ראשי בכרית. לפתע
רציתי להיות טיפה כמו אותו ערבי שנדקר ולשכב שם לבד על האספלט
בין המכוניות ללא אדם קרוב, אפאתי להמולה סביבי, אבל עם כאב
מאוד ברור. כאב שמכסה על כל הרגשות אפילו על הבושה של לשכב עם
תחת חשוף לעיניי כל כך הרבה זרים.
הרגשתי שאני חלאת אדם, עטוף בחום ואהבה שלא מגיעים לי, שוכב
עליה כמו גופה, החום שנפלט מגופי הוא פיזי והזיעה זיעה קרה.
בכדי לנסות להעביר את התחושות שלי ניסיתי לפתוח בשיחה ושאלתי
אותה למה אנשים מתנדבים למד"א. היא אמרה שזה בגלל שאנשים רוצים
לעזור אחד לשני ושאיכפת להם מאנשים אחרים.
גיחכתי ואמרתי לה שהאמונות שלה הן קטנות וחמודות. היא התעצבנה
שאני מקטין אותה ואמרתי שאני מצטער אף על פי שלא באמת
הצטערתי.
היא אמרה לי  שקשה לה לראות אותי ככה - כזה חשדן, ושזה קשה
ועצוב לחיות ככה, תמיד לסגור את עצמי לעולם כי אני מפחד
להיפגע. נהניתי לשמוע שאני קורבן ושהחיים שלי קשים, אך המשכתי
להתווכח איתה.
ואז היא אמרה שכשתינוק נופל, הוא צריך להבין שהוא יכול ליפול,
השלמתי אותה בראשי, אך היא השלימה את עצמה אחרת - כשתינוק נופל
הוא צריך ללמוד שתמיד יהיה מי שירים אותו.
הרגשתי צביטה קלה, כי הבנתי שאני אולי באמת חשדן ומתגונן, אך
התביישתי להודות בפניה שאני חשבתי על המשך אחר.
התלבשנו ויצאנו למטבח. היא הכינה לי שוקו, כי אני לא שותה
קפה.
שתיתי והתארגנתי ללכת. כשעמדתי מולה היא ביקשה שאנשק אותה ושוב
הרגשתי את אותה המועקה פוקדת אותי ורק רציתי לברוח, אבל נישקתי
אותה ושוב רימיתי אותה ואותי, שאיכפת לי ממנה, שאני מסוגל
לבכות כשאני רואה מישהו שכואב לו ותקוע לו סכין בישבן.
מכל המחשבות האלו בקושי הצלחתי לנשק אותה ורק רציתי שתשחרר,
אבל היא המשיכה לאהוב ולחבק ולנשק. לבסוף היא עזבה אותי ונתנה
לי לצאת מהבית שלה, הוקל לי, אבל היא המשיכה להביט בי בחדר
המדרגות והרגשתי לא נעים להסב לה את גבי במלואו למרות שזה מה
שרציתי לעשות, אז בחצי מבט המשכתי להביט בה.
לפתע נפלתי לתוך בור שצץ בחדר המדרגות משום מקום. בשניות
האחרונות הצלחתי להיאחז בדפנותיו. הבטתי למטה וראיתי רק חושך.
בחדר המדרגות שמעתי צעקה וקולות של ריצה.
הסתכלתי למעלה והיא רכנה על שפת הבור מושיטה לי את ידה. כעסתי
עליה שבגלל השטויות שלה לא יכולתי להסתכל קדימה עם מלוא המבט
ועכשיו אני במצב העגום הזה.
תושיט לי את ידך היא צעקה בהיסטריה כשדמעות זולגות מעינייה
ומטפטפות עליי. הושטתי לה את אחת מידיי אך במקום לאפשר לה
למשוך אותי מעלה רק לחצתי את ידה בנימוס ואמרתי לה שתירגע תכף
ומיד, היא מתנהגת כאילו היא בבור ולא אני.
היא פקחה את עינייה בתדהמה בזמן שעזבתי את ידה, עזבתי את דפנות
הבור והתחלתי ליפול.
נפלתי למרות שלא הייתי בטוח שאחר כך אוכל לקום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו פה יודע
במקרה איזו חיה
עושה קורי
עכביש?




הסוס הלבן של
נפוליאון תוהה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/09 22:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה