פעם אחת אני אכתוב בלי לחשוב איך זה ייראה אחר כך ומה יגידו על
זה אנשים. לא רוצה להסתיר שום דבר, לא אכפת לי כי הדבר הזה לא
הולך להתפרסם בשום מקום. בא לי לצעוק עכשיו כל כך חזק שתשמע את
זה עד לסוף העולם שאתה גר בו, בא לי לצעוק כל כך חזק ולהבהיל
את כולם, לצעוק עד שלא יהיה לי קול, רק כדי שתדע עד כמה אני
מתגעגעת אלייך, וזה כבר הפך להתגעגעות מהסוג המעיק והלא טוב.
כל כך רוצה לראות אותך, לחבק אותך, להיות איתך, שכובה שם על
איזו שמיכה דקה, מרגישה את הקור של החול ים, מניחה את הראש על
היד שלך שמחבקת אותי בעדינות כזאת שאני כל כך מתגעגעת אליה.
מצמידה את האף שלי לחזה שלך, מתחפרת שם בתנועה מפונקת, מרימה
את הראש ומסתכלת עלייך, איש יקר, לוחש לי כמה טוב לך וכמה אתה
אוהב, וגם לי טוב, וחבל שנגמר ועכשיו אין. בא לי לצעוק כל כך
חזק כמה אני רוצה להיות איתך עכשיו, להצמיד את השפתיים שלי
לשלך ולשחק עם הלשון, במעין משחק נעים כזה שמשכיח ממני הכל
וגורם לי לחשוב על הכל אבל על כלום. בא לי שנהיה שם עכשיו, רק
שנינו, אולי ניידת משטרה מדי פעם, אולי איזה כלב מציק שבא
לבדוק מה שלומינו, אולי עוד אוטו תועה בדרך עם פנסים מסנוורים
שגורמים לך להרים את הראש ולסנן שיעופו מכאן כי הם מפריעים. בא
לי לחזור ללילה הזה, לילה של שנינו, שלא עשינו כלום מלבד לשכב
שם על החוף, להתכסות בשמיכה כתומה ונעימה, להתחבק ולשלב רגליים
אחד בשנייה כמו ביסלי. וברגע שאמרתי שצריך לקום אמרת לא עכשיו,
עוד מעט, עוד כמה דקות, וכשהשבתי בחיוב אמרת שאני כיפית, ועצמת
את העיינים, עוטף אותי ודואג שלא יהיה לי קר. וכשהגוף שלי רעד
מרוב קור חיבקת חזק, אולי חזק מדי, עד שלא נשאר הרבה אוויר,
ולי לא היה אכפת לא לנשום, כי ידעתי שאתה שם ואתה תדאג לי. וכל
הלילה דאגת וגרמת לי להרגיש הכי טוב שרק אפשר, וכשנכנסנו לאוטו
החם וידעתי שזה נגמר נהיה עצוב למרות שעוד היית שם. וכשנהגת
ביד אחת, ויד אחת השארת לי כדי להחזיק אותה, סתם ככה, ידעתי
שאני צריכה להנות מאותם רגעים שאתה כאן, כי מי יודע מתי אני
אראה אותך בפעם הבאה, מתי ארגיש כל כך טוב שוב. ועכשיו לילה,
מעבר לשעון קיץ שאני בכלל לא אוהבת ואתה כל כך אוהב, אתה כאן
אבל לא כאן, כל כך רחוק, כל כך רוצה שתהיה כאן, ופשוט שונאת את
העובדה שהכל תלוי באוויר, עננים של חוסר ודאות, לגבי הכל. כל
כך רוצה לראות אותך אהוב. כל כך מתגעגעת. ועכשיו פתחתי חלון כי
אני צריכה קצת אוויר, אז קר ואני קצת רועדת, ואתה לא כאן כדי
לחבק ולהשאיר אותי חסרת אוויר.


-

נכתב איפשהו בחורף 2004.
אין כאן איזו כתיבה אמנותית מדהימה ודימויים סוחפים. זו רק
הכנות שלי, של ילדה בת 17,  שעד עכשיו לא העזתי להוציא החוצה.
אבל כבר עבר די זמן.


מוקדש בהמון אהבה, ובהמון אפלטוניות.
(והמון מזל טוב, על העתיד לבוא).