את מעוררת בי סלידה, אפילו סוג של גועל, ריחוק.
אני לא יכולה להסתכל עלייך בלי לרצות לנפץ את הכל לרסיסים,
אני לא יכולה לחשוב עלייך בלי להתפוצץ מעצבים, את פשוט
נוראית, באמת שלא ראיתי משהו יותר מעורר גיחוך ממך.
והחוצפה שלך... זה כבר דבר שאני בכלל לא יכולה לדבר עליו, את
פשוט נעמדת ככה, מולי, בלי שום בושה ואומרת הכל בפרצוף, כאילו
שום דבר, כאילו אנחנו החברות הכי טובות מאז הילדות.
אין בך אפילו שמץ של אינטלגנציה, כל מה שאת יכולה לספר לי עליו
זה מה יש שם ומה יש פה, איפה נמצא כל דבר, אף פעם לא דיברת
איתי על ספרים, על לימודים, רק על דברים שליליים.
היום החלטתי שזה היום לעשות משהו לגביי זה, ולא אכפת לי מה שהם
אומרים לגביי זה שזה מסוכן, או לגביי זה שדברים כאלה לא טובים
למזל, אני כבר מאסתי בך. לקחתי את הסכין מטבח האדומה ותקעתי
אותה בחוזקה, ואת, כאילו כלום, בקושי הגבת, הרמתי אותך והשלכתי
על הרצפה, בעטתי, קפצתי ושברתי אותך מכל הכיוונים. הלכתי משם
כדי שלא ידעו שזו אני שעשיתי את זה וסיננתי "מראה מטומטמת."