אמרו לה שהיא יפה,
היא לא מרגישה כך.
אמרו לה שהיא מצחיקה,
היא לא מרגישה כך.
אמרו לה שהיא מוכשרת,
היא לא מרגישה כך.
היא לא יודעת מי היא, היא מרגישה פגומה ושרוטה,
היא מרגישה לא אהובה
והיא עדיין לא יודעת מי היא.
היא לא מצליחה להגיע למטרות שלה,
היא לא מוצאת את עצמה,
היא לא מכירה אותה.
היא מרגישה טיפשה,
היא בודדה.
אין לה עם מי לדבר.
היא לא מרגישה עניין בכלום,
והיא רוצה לפנות לבריחה הכי נוראית בעיניה.
זהו, היא מתחילה לברוח.
היא כבר לא רוצה להתמודד עם הדברים והמציאות,
היא כבר לא פונה לחברים לעצות
כי היא מרגישה שהם כבר אינם.
היא כבר לא הבחורה של פעם שנהנית מכל דבר,
הכל כבר משעמם אותה.
היא ניסתה כבר כל כך הרבה עוד כשהייתה בגיל הטיפש-עשרה.
היום היא כבר אישה שאומרים אותה,
סקסית,
מסתורית,
מופרעת,
סטלנית,
אמיתית,
אבל הם בעצם רואים את הילדה של פעם,
אף אחד לא מכיר אותה.

והיא בעצם לא מכירה את עצמה.