את בחירתה אימצה לאחר מספר שנות ייסורים בתאום שסופו מסומן.
ברור היה לה שאינה מעוניינת להגיע לתחתית ולהשאב לתוכה.
באותו היום שהרוזן דומיניק הציג בפנייה הצעה מפתה,
היא חטפה אותה כשברקע ההססנות לא כיכבה אפילו כניצבת.
המחיר היה יקר אך עבורה הוא לא היווה איום.
להפך, היא חשקה בכל מה שלא חוותה, רוצה להחשף לדברים הנסתרים
ביותר,
בין אם היו שלילים.
לפני שעשתה את דרכה לבית הישן והמעופש בסוף הרחוב,
היא נשקה לאמה על הלחי - כמו לפני כל צעד בחייה.
לקחה את מעיל העור שנח על המתלה בפתח הבית,
ויצאה אל דרכה כשבכל צעד היא מרגישה ממוגנטת אל מטרתה.
הרוזן דומיניק כבר חיכה בתאווה ונשען על משקוף הדלת כשחיוך לא
מוגדר מרצד על פניו.
הוא ידע מאות שנות בדידות וכבר מזמן איבד את מצפונו.
הוא זכר היטב את ימיו עד הרגע שעליו נכפתה דרך החיים הזאת.
מנסיונו האישי הוא ידע מה בחירתה של הילדה תעולל לה,
ולא חש ולו מעט נקיפות מצפון.
בראשו היא הוגדרה כטרף, הוא שמח על כך שתהיה לו פרטנרית שתחלוק
איתו את הבדידות.
הוא השיל ממנה את מעיל העור והניח אותו על כיסא עץ מרופט שאת
מושבו ציפה רק ספוג מצהיב.
היא התיישבה על הכיסא.
מסיטה קבוצת שיער מצווארה, חושפת צוואר עסיסי ומזמין.
הוא קירב את פיו אל צווארה,
שפתיו היו קרות וריח של דם נישא עם כל נשימה מקרטעת שלו.
עורה היה לבן ודק, והוא קרע אותו בשיניו,
לוגם מאותו נוזל חיים שבלעדיו הוא יצטמק ויהפוך לסמרטוט.
אותו נוזל סמיך שבכל פעם שעבר בגרונו היה ממלא אותו בתאווה
לעוד ועוד,
ומעיר את כל חושיו.
היא הרגישה את כל חושייה מתערפלים והופכים לצבע לא מוגדר,
יכולה להריח את העולם הבא ויודעת שהיא נמצאת כבר בגבול.
בעיינים מטושטשות ובחצי הכרה הוגשה לפיה מנה מפתה עם ריח
מזמין,
היא נחשפה לטעם ולמרקם שזרועה בהם תחושת חיים.
דורשת עוד מאותו משקה, מושכת את זרועו של הרוזן לפיה בפעם
השלישית.
רק כאשר היא ניצבה בבטחון על שתי רגליה היא הניחה לו ליפול
באפיסת כוחות למרגלותייה, מסתכל עליה מעלה במבט חסר אונים. |