לוקחת נשימה עמוקה וקופצת. אין גבול לחופש הזה שמציף אותי.
הרוח חזקה ואני מתנדנדת אנה ואנה. שואבת רגעים קטנים של חיות
ושחרור.
הולכת נגד כל הסיכויים. עושה את הדבר שתמיד חלמתי לעשות ולא
העזתי. לוקחת סיכון.
פעם הייתי לוקחת הרבה סיכונים ועם הזמן ההרפתקאות התמעטו והפחד
התרחב. למדתי שאין לי הרבה דברים להתגאות בהם. למדתי לשתוק,
להוריד פרופיל. למדתי להעלם.
אתה זוכר שאמרת לי פעם שאני יכולה לעשות הכל? אני זוכרת. זוכרת
איך שמעתי את המילים יוצאת מפיך ולא האמנתי לאף מילה. זוכרת
איך כל כך רציתי להיות שלמה עם הרגע ההוא ולבי לא הניח לי
להתרפק בין זרועותיך.

לוקחת נשימה עמוקה וקופצת. די. זה נגמר. עוברים הלאה. לא צריך
לחשוב  יותר מדי. צריך לפעול. הרוח מכה בי בחוזקה ומערבבת לי
את כל הרגשות בבטן. תחושת קבס קלה עולה בי , מדגישה את הבלבול
והאדרנלין שמציפים אותי. האם זו קפיצה או בריחה? האם קפצתי אל
מותי או אל חיי?
רוצה לשמוע אותך מדבר אליי. לוחש לי מילות אהבה. רוצה להרגיש
את ידיך מלטפות אותי ברוך ואת מבט עיניך משדר לי ביטחון. רוצה
להרגיש אותך וכל מה שאני מרגישה הוא את הרוח הזאת שכבר חודרת
אל עצמותיי, מחזיקה אותי תלויה בין שמיים וארץ, בין אהבה
לבדידות, בין ריגוש לשיעמום, ביני לבינך.

מביטה מטה ורואה את הנוף כל כך קטן, כל כך יפה. עצים ובתים
וכבישים ומכוניות וציפורים קטנות וצעירים אוהבים ואותי ואותך
באחד הגנים מביטים אחד לשנייה עמוק בעיניים. ופתאום התמונות
מטשטשות והכל נעשה אפור ומפחיד ואני צונחת מטה במהירות , עוצמת
עיניי ולבי הולם בי כמו תוף,מסרבת לפקוח עיניים ומרגישה איך
בעוד רגע קט אצנח אל מותי ואולי סוף סוף לבי ישקוט מעט.

לוקחת נשימה עמוקה ופוקחת עיניי.אני שרועה על משטח לבן ומסביבי
כריות צבעוניות. מנסה להבין מה אירע לי. חלום? זיכרון? חוסר
שפיות זמני?
יודעת שקרה משהו במציאות שהוביל אותי אל מה שחוויתי. מנסה
להיזכר מהו הדבר.
ואז זה מכה בי, כמו ברק. אני, אתה, ספסל, מבט, ליטוף, סחרחורת,
בחילה, עצב, פרידה, בריחה אל הדבר הכי נגיש הבא, חרטה,
זיכרונות, געגועים, יום בהיר, גג גדול, מבט מטה, צער, בלבול,
כאב, חרטה, אהבה, אכזבה, כישלון, נשימה עמוקה.
קפיצה.