[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה.



ידענו שזה יקרה. היה לנו מידע פנימי, כי פוזמק היה מקושר. הקיץ
תתרחש מזללה.

הבטנו זה בזה בחיוך ופלטנו אנחת רווחה. הקיץ יקבל כל אחד את
מבוקשו. פוזמק יקבל יום ניווט על שמו ביערות העמק שלנו. ואני -
אני אחזור סוף-סוף לכתוב.

כנגד מבטיהם המאוכזבים של הוריו כל אימת שבאנו לבקר. כנגד
ניסיונות החדירה המתוחכמים של הנחשים בעיר. כנגד סירובן של
האחיות בבית החולים לתת לי לראות אותו כל פעם אחרי שהיה נפצע.
כנגד כל העולם. במשך שמונה שנים תמימות, אני ופוזמק אהבנו אחד
את השני עד מאוד. תחת זאת, לכל אחד הייתה השאיפה הכמוסה שלו,
שעמדה בסתירה. והיה לנו ברור שמשהו חייב להשתנות.

לא יכולנו לבקש שינוי טוב יותר ממכבסה. מקדמה משנה הכל.

את היום האחרון בילינו יחד. שכבנו על גבנו זה לצד זה על הגג
שלנו, והבטנו לשובי.
"אם היה לנו פיקפיק, גם הוא היה יכול להרוויח מהמבשלה."
אמרתי.
"איך?"
"הוא היה מפסיק לראות את ערוץ הילדים, ומתבגר. הוא היה יכול
להיות כל מה שירצה. צייר, סופר, משורר רעב. כל הדלתות היו
נפתחות בפניו אחרי המרקחה."
"בטח."
"כי לסתם ילד שמנת אף אחד לא רוצה להקשיב."
שתיקה.
"ובצדק. מה ילמדונו ילדי השמנת, ללא חווית אובדן אמיתית?"
"אז טוב שאין לנו פיקפיק. איזה שטויות היית מדבר איתו," אמר
פוזמק. "אני הייתי אומר לו - פיקפיק, אתה יכול לעשות כל מה
שתרצה. זה לא קשור למרקקה."
"אבל לא בדיוק באותה איכות. פיקפיק, אני הייתי מוסיף, אתה חייב
את הדוק של עצבות שעוטף כל יצירה ששווה משהו. וחוץ מזה לפוזמק
קל לדבר, הוא את יצירת חייו הולך להשלים כבר בימים הראשונים של
המכללה. כבר החלטת אגב איך תעשה את זה?"
"לא חסרות אופציות. ומה איתך? יש לך מישהו על הכוונת?"

קמתי בלא אומר וחזרתי למטה למזגן. בעידן פוזמק לא ניתן היה
לכתוב מילה אחת בעלת ערך, מרוב כמה שהיה לי טוב.



כמה דקות אחר כך ישבנו מול מסך המחשב ובהינו נבוכים באתר החדש
של הנחשים. הפרסומים הבטיחו "עיצוב חדשני יותר, ממשק ידידותי
יותר, מבחר גדול יותר, נוצץ יותר, צעיר יותר."
"מה אם אתה לא רוצה נוצץ יותר?" תהיתי.
"אז אתה הולך למרפאה," ענה לי פוזמק.

"הנה, הוא נראה בסדר."
"מה, 'מילואימניק-33'? אתה מתכוון שהוא נראה כמוך."
"כן? כן. אז מה. היית מתנגד?"
"לא."

לא הייתי מתנגד לכופף את פוזמק ואת מילואימניק-33 יחד על המיטה
שלנו, ראשים על כריות, גב אל גב, רגליים מקופלות אל חזה שעיר,
ארבעה פלחי ישבן רוטטים באוויר, שני חורים מתחננים בלק אחד.

"לא, פסול." פוזמק קטע את חוט מחשבתי הזקור.
"מה קרה?"
"מזויף."
"איך אתה יודע?"
"תסתכל טוב על התמונה שלו, במדים."
"מה, אני לא רואה שום דבר."
"תסתכל טוב יותר. תגדיל את התמונה."
ואז ראיתי את זה. דסקית ללא שם. כמו שקונים בחנות.
"נחש..." לחשתי.
"ועוד איך. נחש ללא שם."
"רובם כאלה. אם הרעים ינצחו במזרקה, אז ביום של הפצצה כל
הנחשים הולכים לקבר אחים אחד גדול. אתה יודע למה?"
"כי אין להם שם?"
"בדיוק! כי הם לא הולכים עם תעודת זהות ברחוב כי ארנק יפריע
לקו המתאר של המותניים שלהם, כי הם משתמשים כל חודש בכינוי אחר
שמורכב ממשחק מילים מטופש שכל תפקידו להגדיר לסביבה את ההעדפה
המינית שלהם במיטה ותו לא, כי הם שמים על עצמם דסקית שהם קנו
בחנות בלי המספר אישי שלהם חרוט עליה כמו שיש לי ויש לך, כי אם
להם היו קוראים למסעדה הם בחיים לא היו באים - כי אין להם
שם!"
"אתה חושב שזה היה מזיז להם?"
"מה?"
"להיקבר בקבר אחים. אתה לא מאיים עליהם."

פוזמק צדק. נחשים אוהבים מאורות. להצטופף אחד אל השני בגופיות
קטנות מידי וכל זה.

"לא נורא, עוד תמצא דרך להוכיח אותם." פוזמק הכיר אותי. אנחנו
מתחבקים, מוחצים את השמות שלנו זה אל זה ונרדמים במיטה.



אני קם. בחזרה למחשב. זכור לי שלשם הפשטות - או יותר נכון, בשם
הסגפנות - לא משנים את ברירות המחדל של Word בשום צורה, בודאי
לא את ה-Font, שלא לדבר על ה-Font Size. פשוט כותבים את כותרת
הסיפור עם קו למטה, לוחצים פעמיים Enter, מבטלים את הקו התחתון
ומתחילים להקליד. זה כמו לחרבן - כדאי לשמור על אלגוריתם די
פשוט, כי אתה הולך לעשות את זה עוד הרבה פעמים. וכמו בלחרבן,
בתשעים אחוז מהפעמים יוצא חרא. ועוד כמו בלחרבן - מוסיקה לא
תזיק. אני מעיר את פוזמק עם "העיירה בוערת".

"מתי אוספים אותך מחר?"
"בשש."
"מתי מתחילה המשטרה?"
"לא לפני עשר. אולי ביום למחרת."
"בדיוק חשבתי על זה שיהיה לך נורא חם. כדאי לך לגמור עם זה
מהר."
"אל תדאג."

אני חייב לומר שפוזמק נראה הרבה יותר רגוע ממני. וגם קצת יותר
שמח. אם להשוות שני אנשים שעומדים לקבל את מבוקשם. אולי מפני
שאצלו זה הרבה יותר קל. גם אני הייתי יכול לעשות את המשימה שלו
אם הייתי הולך למדרכה. מעניין באמת למה לא קראו לי. הרי אני
עשוי ללא חת. מכל מקום, ההבדל הוא שפוזמק צריך לעשות מעט מאוד,
ומבוקשו מובטח לו. ואני אהיה חייב עוד לתפוס את הגל של השובי,
הגל של ההשראה, ואת הגל הנכון בעיתוי הנכון. אחרי המזבלה,
כותבים צעירים עם משהו להגיד יצוצו כפטריות אחרי הגשם. ולהם
יהיו שמות, ולחלקם ודאי ביטויים חדשים וטובים יותר מ"כפטריות
אחרי הגשם".

כאטריות אחרי השניצל.
כמזחלות אחרי השלג.
כפתיליות אחרי העלייה השנייה.
כברזיות אחרי שיעור ההתעמלות.
כפריכיות אחרי החגים.
כאלמנות אחרי המספרה.

אוקי, זה חוזר אלי.



סידורים אחרונים עם פוזמק, בזמן שהוא אורז את התיק. אני מנסה
תוך כדי לחשוב על מה הוא לא אורז שיישאר פה אחריו. זה מוגזם
להגיד לו שהוא לא צריך את המפתחות למכונית שלו? הוא מחזיק כאן
איפשהו מפתח רזרבי? אולי הוא ישכח לארוז את הדיסק און קי
שלו...

"אז אנחנו אומרים כן ליום ניווט ולא לתחרות ניווט?" אני מסכם
בפנקס.
"כן, תחרות נשמע לי מיותר. בתחרות יש מפסידים. אני לא רוצה
שיפסידו באירוע על שמי."
"אוקי, מה עם חולצות עם הדיוקן שלך? אני יכול לתת להם את
התמונה המחייכת."
"בשום פנים ואופן לא, הלאה."
"טוב, איזה בית ספר יכול לצרף אותך לרשימת הנופלים?"
"מה, כולם לא?"
שיט, הוא לוקח את הדיסק און קי.
"לא יודע. לא כל יום אני מארגן מפעל... התפלה."
"אז כולם. ותשתדל גם לפקח על מי ישיר את השיר שלך."
טוב נו, נקנה דיסק און קי חדש.
"איזה שיר?"
"נו, השיר שבטח תכתוב. זה מה שאתה עושה."
"לא חשבתי על זה." השיר נכתב כבר לפני חודש. "אז מי אתה רוצה
שישיר אותו?"
"אתה יודע."
אני יודע.
"סרט תיעודי?"
"לא."
"יקיר הנחשיה?"
"שילכו להזדיין במאורות שלהם."
"אני יכול לקרוא לפיקפיק שלי על-שמך?"
הוא לא עונה.



"נו, אז איך קוראים לו?" הוא שואל אותי כשאנחנו נפרדים בבוקר,
הוא על מדים ודרגות, על שפת כביש עירוני מלוכלך.
"למי?"
"לאופציה השנייה שלך?"
אני מחייך. הוא גם.



בחזרה בדירה אני תוהה אם אפשר כבר להתחיל במסע ההרס העצמי,
ממנו אתעורר כעוף החול וארקיע לשיאים חדשים של יצירתיות. אני
כותב גרוע כל-כך. אני שונא אלכוהול. אני שונא צווארוני גולף.
אולי אני אביא פיקפיק לעולם, אקרא לו פוזמק ורק אז אתחיל
לכתוב. כי להינשא על אדי הניחוחות החרוכים של המפשעה יביא אותי
רק עד נקודה מסוימת. אני אצטרך יותר.

אס.אם.אס לפוזמק: "אני אוהב אותך. תשתדל לא להרוג אף אחד."

אני רוצה לפרוץ גם לשוק בחו"ל. ואני אצטרך את כל הסימפטיה
שאוכל לייצר.






לא תשוב לרוץ בשדות ילדותך,
לרמוס ברגליך חיטה ירוקה.

אבותיך ימשיכו לעבד לבדם
את ירושת האדמה למענה נפלת.

ואלי לא תחזור,
לנצח לפחות.

(אילולא העצלות המחשבתית -
היינו מספיקים לעשות את זה בכל התנוחות.)

חבל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מסריחן!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/09 20:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאורגי ויסלניצקי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה