הריח שואג אליי.
ריח גופן משגע אותי.
ואת...
ואת?
היכן את?
כשעיניי נעצמות
דמותך מופיעה,
מחבקת.
לאט, חזק.
שפתיי כמהות אלייך.
ולמרות הכול
אני
חושש
מפחד מהסוף
מההתחלה
מהאמצע
כל המגע, הקשר
קשה לי.
מצמוץ נדמה לי כעיוורון.
ציוץ ציפור הופך לשאון.
כל מגע רוטט בנימיי
נפשי.
ונפשי? ואת?
הייתי רוצה חיבוק שיכול היה להקיף עולם
לשים קץ לעוני,
לרעב,
למלחמות,
שבי.
כל העולם כולו קיים
ואני הטבור.
מחפש נחמה
בכוס פלסטיק,
בבקבוק זכוכית,
בכוס קפה,
בתרופות,
במחלה...

מה ייתן פתרון?

את הקצה וההתחלה,
האמצע,
החשוב.
כשאני עוצם את עיניי
את שם
מחבקת
ואני
מסופק
רגוע
שקט
אוהב,
אותך.