אני מדממת לך בין הידיים, ואתה אומר שזה הדדי. אין לי יותר
מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך. ואתה לא יכול להגיד אפילו את
שלושת אילו. אתה מרחיק אותי משם, מהכאב, מהלב שלך. ואני לא
מצליחה להבין למה, מה כל כך כואב לך. לי שום דבר לא כאב יותר
ממך. ואמרתי לך את זה אין ספור פעמים. אבל איני מצליחה לרפא את
הפצע שלך. אולי בכל זאת איננו מושלמים?
ואתה אומר לי שאתה אוהב באמת, כמו שאוהבת אני. ואני רק מסתכלת
אל תוך עיניך, מסוגלת לוותר על הכל, רק כדי שתגיד שאתה שלי.
אבל זאת לא המציאות כי אני שיכורה עכשיו, ואילו הן השעות בהן
נח לך לשקר. וכשהיום בהיר והזריחה בעיצומה, אין לך תשובות.
והשאלות שלי כבר לא חשובות. אתה יודע את האמת. אני עדיין
מטיילת לי בין סימני השאלה.
אתה בצד הבטוח, אני עדיין זאת שמחכה לסליחה. עוד צפה לי בין
השאלות לבין הצדדים שלך. אתה לא מראה את צידך האמיתי יותר מדי.
אבל אני משתדלת להשאר שם, קרוב אליך. אולי הכאב יעבור להיות
נטרלי, יתפוגג עם הזמן. עד אז לא אראה לך אותו, לא בשביל זה
אני שם.
מחכה בעמקי ליבי שאולי יום אחד... אבל במציאות אתה מתגבר על זה
טוב, לבד. אני סתם סמרטוט שנסחב אחריך לאט מדי. אתה לא תגן
עליי. לא תחבק אותי כשאשבר שוב. לא תלך אחרי, לא תשמע את דברי
כי זה חשוב. פשוט תהיה שם, למען התיעוד. זה יגמר בעצב כמו
בדרמות טובות. לא כי בשביל זה אתה שם, אלא כי  נועדנו לבכות.