"למה שלא תסתכל על זה אחרת, יש עוד הרבה דברים שתוכל לעשות אתה
יודע..." אמר לי חזי, בעל הפאב מעבר לפינה. חזי לבש את אותה
חולצה שהוא לובש כל יום, באותו הצבע, עם אותן הדעות.
"זה לא שאני לא רוצה חזי, אתה מכיר אותי כבר כמה שנים? חמש?"
אמרתי וליטפתי את כסא העץ שצמוד לכיסאי. "אתה יודע שזה לא פשוט
בכלל."
"לדעתי" הוא אמר וניגב את כוס הבירה שאותה הוא מנגב כבר במשך
שעה, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אתה בא אליי כל בוקר, מבקש
לשתות עוד בירה, ועוד בירה. אני יודע שאין לך כסף, אני מכיר
אותך כבר חמש שנים ליאור, אבל זה לא עסק ככה. אתה צריך לעשות
משהו עם עצמך." הוא התיישב על כסא העץ שלידי, הניח יד על גבי,
ושוב ניסה להישמע חכם ומתחשב. "ליאור, צא, לך חפש עבודה, תתחיל
להסתכל מסביבך, יש דברים חדשים לנסות."
החלטתי לא להגיב. אני לא רואה את הקשר בין כל מה שהוא דיבר
עליו. ידעתי שהוא טועה, כמו כולם, כמו כל מי שניסה כבר, ואני
יכול להעיד שהיו אפילו ניסיונות טובים הרבה יותר מזה של חזי.
לא הגעתי לפאב שלו בשביל לשבת איתו. נתתי לו להרגיש ככה, אבל
זו לא הייתה הסיבה.
היה משהו במקום שלו, הפאב מעבר לפינה, שנתן לי לשכוח את כל
הכוויות שיש לי בראש.
כשנכנסתי אל הפאב שלו, כל בוקר, הרגשתי שאני משאיר מאחור את כל
הדילמות, השאלות, הצרות והכאבים. ממש כאילו הן לא יכולות
להיכנס אל המקום שלי.
הפאב היה מלא מראות, שהקיפו את הקירות. במיוחד, המראה שהייתה
במקום תקרה, היא זו שתמיד משכה את תשומת ליבי.
חזי היה איש טוב. באמת כבר חמש שנים אני מגיע אליו למקום.
ציפיתי שיעריך את זה, הפאב שלו בזמן האחרון לא מצליח כל כך.
הרבה אנשים שהיו נוהגים להגיע לכאן כבר לא באים. אומרים שזה
בגלל המוסיקה שהוא שם, או בגלל שהמקום מלא בעשן, לא רואים
כלום.
יצאתי לרחוב.

רוח חמה וקופסא ריקה

כשהייתי קטן, הכל היה יותר פשוט. אני יודע שכולם נוהגים לומר
את זה, אבל אצלי זה באמת היה ככה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה
מעצמי, ותודה לאל הדרישות לא היו גבוהות, כך שיכולתי לממש
אותן.
רציתי להיות טוב בספורט, למצוא מישהי נחמדה לבלות את ערבי שישי
איתה, ובעיקר לבלות. לעיתים, היו נפילות. בגיל חמש עשרה, אמי
נפטרה מסרטן. זה שבר את אבי. הוא באמת אהב אותה וניתן היה
להבחין בכך. הוא נשבר אחרי שמתה.
כל לילה, לפני שעצמתי את עיניי, יכולתי לשמוע אותו מבעד לקיר
בוכה ומדבר אליה. היה לי קשה, אבל לא כמוהו. אהבתי את אמא, אבל
לא הצלחתי להרגיש את הכאב האדיר הזה שהוא דיבר עליו.
" ליאורי, אני לא מצפה שתבין." היה אומר לי ומלטף את ראשי.
מזיל דמעה, ונכנס לחדר.
יום אחד אמרתי לו שהוא חייב לתפקד, לפחות בשבילי ובשביל יובלי.
אני חושב שזה הדבר שהכי שבר אותו. העובדה שיכולתי לשים לב שהוא
לא מתפקד.
קיבלנו עזרה מדודים שלנו, אהובה ויעקב, עד שאבא התחיל לחזור
לעצמו. אבל מעולם, הוא לא חזר לעצמו באמת. עד היום, אני מנסה
לעיתים לבוא ולראות אותו. עם השנים הוא החל לאבד את ראייתו,
ואני עם השנים צמצמתי את הביקורים שלי. הרגשתי שיש לי דברים
חשובים לעשות, ואני יודע שהוא מבין.
בביקור האחרון שלי, הרגשתי שהדבר מפריע לו.
נכנסתי בדלת ואמרתי לו שלום צנוע.
"ליאורי, מה שלומך? הרבה זמן לא באת." הוא אמר וגשש לכיווני.
בדרך, נתקל בכל פריט שעמד בדרכו. ראיתי כיצד הוא מנסה להגיע
אליי, ואני חיכיתי לו בכניסה.
כשהגיע, נשק לי על המצח, ליטף את ראשי והזיל דמעה. ממש כמו
שהייתי קטן.
"אבא, איך אתה מרגיש? איך העיניים?" התיישבתי על כסא פלסטיק
שהיה בחדרו, על יד הטלוויזיה. כמה אבסורדי חשבתי לעצמי.
"אני בסדר, תודה לאל, מזדקנים ליאורי."
הוא עדיין קורא לי ליאורי, למרות שאני בן ארבעים עוד חודש
וחצי. אבא תמיד יהיה אבא.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אביא לך עזרה? מישהי שתהיה כאן
ותסדר את הבית?"
"לא, לא" הוא הרים את ידו וחייך, "אני יודע בדיוק מה לעשות.
אני מסתדר מצוין לבדי, כבר התרגלתי כל כך הרבה שנים. אבל הייתי
מעוניין לדבר מעט עליך ליאורי. מדוע יובלי, צעיר ממך בעשור,
הקים בית ועובד באופן קבוע, ואתה, אתה שהיית כל כך מוצלח, כיום
מובטל ובודד? אינך מעוניין להצליח?" הוא תפס את ידי בחוזקה
והחל ללטף אותה.
"אבא" משכתי את ידי בכעס, "אתה יודע שזה לא פשוט. מי כמוך
יודע. למה אתה מתחיל להטיף לי פתאום? בשביל זה אני בא אליך? אם
יובלי כזה מוצלח, למה שהוא לא יבוא לבקר אותך?" כעסתי. מאוד.
יריתי את המילים כמו חיצים וגם ידעתי מהן הנקודות החלשות.
"לא, לא ליאורי, אתה יודע שאני לא מתכוון להכעיסך. שניכם בניי
ושניכם יקרים לי עד מאוד. אני רואה אותך עדיין צעיר, ויכול
להצליח. אני יודע שאמא שלך, עליה השלום, הייתה שמחה לראותך
מצליח. הימים הולכים ומתקצרים, ואין לאדם הרבה זמן להוכיח מי
הוא."
הוא מרח את המילים כמו חמאה על עורי. יכולתי לראות את
ניסיונותיו הכושלים לרכך אותי.
היה חם בחדר. פתחתי חלון, והצצתי החוצה. הים התיכון נשקף
למולי, רוח חמה של קיץ ישראלי מילאה אותי.
"ליאורי מה אתה עושה?" התרומם אבי וניסה בקושי לראות אותי.
"כלום, אבא אני רק פתחתי חלון." חשבתי על אמא. אין לי הרבה
זכרונות ממנה. למרות שהיא מתה כשהייתי יחסית מבוגר, הדחקתי עם
השנים את זכרונה. זכרון אחד שהיה לי, והוא היה חזק, היה ביקורי
איתה בלונה פארק בתל אביב, כשהייתי בן עשר.
לא אהבתי את רכבת השדים, היא הפחידה אותי. החושך, הדמויות
שקפצו. למען האמת, גם רכבת ההרים הפחידה אותי. היה משהו אחד
שבשבילו הייתי מבקר בלונה פארק.
אמי ידעה את מבוקשי. ביקרנו ביום קיץ נעים של חודש יולי,
נכנסנו בשערי הלונה פארק, קנינו צמר גפן מתוק ואני זוכר
שהרגשתי לא נעים. הרגשתי שאנחנו מבזבזים כסף, שאנחנו לא צריכים
לעשות דברים שאין בהם תועלת. כסף היה בבית. לא בשפע, בכלל לא,
למעשה היינו צריכים להצטמצם באופן תמידי, אבל אמא אמרה שגם
להנות מותר מידי פעם. הרגשתי לרוב אשם, כשעשינו משהו שאין לו
תועלת לבית, תועלת שתחזיק מעמד יותר זמן מאשר הנאה רגעית.
ואז אמא אמרה, שהגיע הזמן ללכת לחדר המראות. החלום שלי. הסיבה
שבגללה אני בא ללונה.
אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי בדרך לחדר המראות. יכולתי
להרגיש בתוך בטני את הפרפרים שרוצים לעוף ולמשוך אותי יותר מהר
אל החדר. רצתי עם אמא, ממש משכתי אותה בכוח, אל עבר החדר.
ואז, כשהגענו, עמדתי ממש לפני הכניסה, והתבוננתי בריכוז על עבר
החדר החשוך. התחלתי לפסוע פנימה באיטיות, והתעלמתי מההערות
שאמא הייתה צועקת מאחורי:"ליאורי אל תהיה הרבה זמן! אני אחכה
לך כאן, אני לא בורחת!"
כשהייתי בפנים הייתי המום. כאילו אני שם בפעם הראשונה. למעשה
הייתי שם כל שנה. אבל החוויה שהחדר הזה נתן לי להרגיש, הייתה
אדירה. התבוננתי שעות במראות. דמיינתי עולמות רחוקים מעבר
למראה, דמיינתי את עצמי בבגדים של קוסם, דמיינתי את אמא ואבא
ואת יובלי לבושים לידי בבגדי מלכים. ראיתי מכל כיוון את עצמי,
לאן שלא הסתכלתי, יכולתי להרגיש שהמראות חודרות אליי, אני
בתוכן, והן בתוכי. הרגשתי את הקור שהן נותנות כשהן נכנסות
פנימה. מקררות את כל הכוויות שיש אצלי בלב.
"ילד! סוגרים את המקום, תצא בבקשה!" היה צועק השרת.
וכך תמיד, היה נגמר הביקור שלי. אמא הייתה לוקחת אותי, והיינו
חוזרים באוטובוס הביתה.
ותמיד חלמתי, לחזור בשנה הבאה, אל המראות הענקיות האלו, שיקיפו
אותי מכל מקום וייתנו לי להרגיש אחר, להרגיש קור נעים, שיקפיא
את המחשבות החמות האלה שתמיד מהדהדות בראשי.
הבנתי שאני חולם בהקיץ. הסתכלתי על אבא יושב על הכסא וממשש
קופסא חומה. היא נראתה לי מוכרת.
"אבא", בחרתי את מילותיי בקפידה, "מה אתה עושה? מה זו הקופסא
הזו?"
"או, סתם קופסא" הוא המשיך ללטף את הקופסא החומה וחייך חיוך
רחב. הוא התרומם, והניח את הקופסא על שולחן העץ שלו. הוא התקרב
בצעדים מדודים לעברי וחיבק אותי.
הוא התקרב לאוזני, וטפטף לתוכה מילות עידוד ותקווה.
"ליאור, אתה יקר לי. אני יודע שאתה כועס בקלות, אבל תנסה
להירגע, אני רוצה בטובתך. אתה יכול עוד להצליח להתקדם בחייך,
ולהצליח למצוא מישהי ראויה להקים איתה בית. אני יודע שאתה
עדיין חושב על רונית. אל תנסה להתכחש. שכח מהכול. ובעיקר, שכח
מהכעס שלך, והשנאה שלך, היא זו שאוכלת בך ומונעת ממך את העבודה
שאתה רוצה ומונעת ממך אהבה שאתה כה זקוק לה. קח את הקופסא הזו.
אני כבר לא זקוק לה. בפנים אני מחזיק את כל מה שעושה לי טוב.
את הזכרונות מאמא שלך."
הוא נשק לי בחושבו שכך יוכל להחליק יותר טוב את הביקורת שלו
לתוכי. נשקתי לו בחזרה, לקחתי את הקופסא והלכתי.
כשחזרתי הביתה, זרקתי את הקופסא בצד. לא התייחסתי יותר מידי
למה שהוא אמר לי. כבר שנים שהוא מנסה לשכנע אותי בכל שטויות.
בן אדם לבד בבית, מה כבר אפשר לצפות ממנו.
הבית שלי שקט. אין בו אף אחד. אני לא צריך כלום, חוץ מטלוויזיה
וכמה ספרים שאני אוהב.
שבוע, שבוע אחרי שביקרתי אותו הוא נפטר. התקף לב. ככה אמרו
בטלפון. הרגשתי רע. אולי, לא הייתי בסדר אליו. אולי, הייתי
צריך לבוא לבקר יותר, לשמוע לו. הרגשתי צמא גדול, התחלתי
לבכות, לא יודע למי, לעצמי...
בהלוויה, פגשתי את יובלי, ושנינו אמרנו קדיש. הוא בכה, ואני
בכיתי. ליאורה אישתו חיבקה אותו, והילדים היו לידה. הרגשתי הכי
בודד בעולם. כאילו אני נמצא בתמונה, ומישהו קרע מצדי הימיני
והשמאלי את שאר התמונה. כאילו מישהו קרע מחיי את כל מה שאי פעם
חלמתי עליו.
חזרתי הביתה. חושך. לא יכול לראות כלום. הדלקתי את האור,
ועדיין לא יכול לראות כלום. פונה אל הכורסא, וצונח לתוכה.
קר בבית, והריקנות אופפת כל פינה בו. ראיתי שעל השולחן מונחת
הקופסא של אבא.
רציתי להסתכל בתמונות שלו ושל אמא. פתחתי אותה, וגיליתי שהיא
ריקה.
"איזה טיפשי" סיננתי לעצמי.
הסתכלתי בפנים ולא ראיתי כלום. הכנסתי את היד פנימה ולא הרגשתי
משהו חריג. סגרתי את הקופסא וניסיתי להבין מה הוא רצה בקופסא
הזו...
הלכתי לישון, נזכרתי ברונית. לא יודע למה, אבל הרגשתי דקירות
בחזה.

עשן של אמונה

רונית. למה נזכרתי בה? התיישבתי במיטה והזעתי. פתחתי את האור,
וקירותיו הלבנים של החדר הזכירו לי איפה אני נמצא. החדר היה
קטן, קירות לבנים, שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים בחוסר סדר
מופתי כל הבגדים שיש לי, לצידו הארון, והמיטה שעליה כרגע אני
נמצא, מבוהל.
רונית. התקווה הרצינית האמיתית שהייתה לי, העמוד שעליו תיכננתי
להשעין את חיי. אותו עמוד שנפל ונשבר כאילו אין רצפה מתחתיו.
אני מעדיף שלא להיזכר בסיפור, אבל הרגשתי שאני לא יכול שלא
לחשוב על מה שקרה.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו, בים, איך שהבחנתי בה, והיא ניסתה
להתעלם. כמה צעירים היינו אז. את כל הרדיפות שלי אחריה, עד
שנענתה שניפגש.
את הפעם הראשונה שבה יצאנו, את בית הקפה הקטן, שני שולחנות מעץ
ברחוב חיפאי ריק מאדם. שקט שהקיף אותנו, ורעש אדיר של רגשות
שחיבר בינינו.
שלוש שנים. שלוש שנים היינו יחד, מבלים, ישנים יחד, חיים אחד
את השני. הדירה ששכרנו יחד. לפני עשר שנים כמעט כל זה היה.
נזכרתי כשהיא הופיעה אצלי בעבודה יום אחד, עוד כשעבדתי בחנות
אופטיקה אצל אליהו. הייתי עובד מוצלח, יועדתי לרשת את אליהו
הבעלים, העתיד היה מבטיח. לא ראיתי את מה שקורה למול עיניי.
נזכרתי ביום שבו היא ואליהו הושיבו אותי לשיחה, וסיפרו לי על
הקשר שהתפתח ביניהם כשהייתה באה אלי לעבודה.
כעסתי על עצמי, האשמתי את עצמי על שלא ראיתי את הקשר ביניהם
קודם. לא ראיתי כמה היא באה אליי לעבודה בשביל "לראות אותי".
לא שמתי לב שהיא לפתע לא בבית ו"יוצאת עם חברות". יכול להיות
שהעלמתי עין. אני מאמין שעשן של אמונה, בה, בחיים שלי, בכל
הטוב שבעולם, הפריע לי לראות. האמנתי, האמנתי בכל. בעשן השקרים
שאפף אותי. בבת אחד, כאילו מישהו פיזר את הכול עם מאוורר ענק,
הכל נעלם.
עזבתי את העבודה, נפרדתי מרונית, ונשברתי לרסיסים.
לא קמתי מאז, אני יודע. לא רציתי, לא הייתי מוכן לתת לעשן הזה
לחזור, לא ראיתי שום סיכוי להתחלה חדשה.
עד היום אני לא רואה.
הזיעה שטפה אותי בכל הגוף, והחזה שלי דקר כאילו הוא מנסה
להיפתח.
הבנתי שהלילה אני כבר לא אישן. החלטתי לצאת. לא יודע לאן,
העיקר לצאת. לנשום אוויר.
נסעתי, נסעתי בשביל לנסוע. עברתי בין הרחובות, הסתכלתי על
האנשים, אנשים שהולכים כמו עיוורים אחרי הבטחות. לא רואים מה
יש מולם, חושבים שצפוי משהו אחר, שאולי דברים ישתנו. עשן שאופף
את כולנו.
עליתי במעלה ההר, חושך, קשה לראות, האוויר נגמר, והחזה דוקר.
הזעתי, טיפסתי, התאמצתי, וככל שהיה לי קשה יותר נלחמתי יותר,
רציתי לוותר, לא הבנתי למה אני עושה את זה. אבל החלטתי לעלות,
וזה מה שאעשה. היה קשה, נהיה קשה מאוד לטפס, אבל משום מה זה
נתן לי עוד כוח, העיקר לגמור עם זה אמרתי לעצמי.
הגעתי. התיישבתי על האדמה ובכיתי. בכיתי על האשליה שבה חייתי,
ועל העובדה שכבר לא אוכל לחיות בה יותר. כל העבר שלי רץ לי
בתוך הראש, רונית, אבא, אמא עם צמר גפן מתוק, חדר מראות, קוסם,
קור בתוך הראש שיציל אותי מחום המחשבות, יובלי קטן שמצליח
וליאורי גדול שמתמוטט.
הסתכלתי על העיר, על הבניינים הגדולים והמכוערים, ועל הים
היפה, שחור ורגוע. הרגשתי שגם העיר יכולה לראות אותי.
הוצאתי מתוך התיק שלי, את קופסת הקרטון של אבא. לא יודע למה
הבאתי אותה, מאז שהוא נפטר אני שומר אותה קרוב אליי.
הסתכלתי לתוכה ולא ראיתי כלום. הייתי חייב להוציא ממני את
הכעס, הבושה, הכאב.
התחלתי לדבר אל תוך הקופסא, וסיפרתי לה הכל. מאמא ומה שאני
זוכר ממנה, ועד ההלוויה של אבא, ואיך הרגשתי הכי בודד בעולם
ליד המשפחה של יובל.
סיפרתי על רונית, על אליהו, על כך שאולי הם נשואים עכשיו והיא
בכלל שכחה ממני. סיפרתי על התקווה שלי שאולי אמא ואבא עוד
שומעים אותי מלמעלה בשמיים, ושאני מקווה שהם לא מאוכזבים ממני
יותר מידי, ועוד אוהבים אותי הבן שלהם.
סיפרתי על מי שאני, ועל מה שאני בטוח לא. לא מצליח, לא עשיר,
לא נשוי.
סגרתי את הקופסא. היא כבר לא ריקה. היא מלאה בי. במי שאני.
הדקירות בחזה הפסיקו, ונשמתי הרבה יותר טוב. הרגשתי רגוע הרבה
יותר.
נזכרתי בדברים של אבא, וגם בדברים של חזי. הסתכלתי על הקופסא.
היא בכלל לא קופסא בעיניי, היא היומן שלי, היא אני.

זה הכל תלוי איך מסתכלים.