אני טיפש. ככה טוב וככה יפה לי. יש אנשים שהחוכמה נשפכת להם
מהאוזניים, שלא מסוגלים לקנח את האף בלי שתעוף איזה עבודת תזה
מנחיר שמאל. כאב ראש. ההורים שלי, גם כן, זוג מלומדים. אבא שלי
תקענו אותו באקווריום מיוחד כדי שלא יאבד את כל החוכמה שנוזלת
לו מהתחת. לא קל לאנשים כאלה, שמוכרחים להתכסח עם משוואות
חורניות באלגברה טופולוגית בשביל לבטא 'תודה' או 'סליחה', לא
מסוגלים להגיד דברים פשוטים בלי שהחוכמה תדחף להם בין המילים
ותסבך הכל. יש משכילים שצריכים לשבת עם סרגל ולחשב איך הם
מרגישים, ומחשבות באות בשפות שהם אפילו לא מכירים. תמיד הם
מלאים בסימבוליות ומשמעות כל כך דביקה ועמוקה שמשאירה כתמים
מתחת לבית השחי. מי בכלל צריך צרות כאלה. אבל חברה שלי כזו.
וכמה שהיא חכמה - ככה אני אוהב אותה. וזה המון. לפעמים בלילה
אני יושב מול המחשב ומחפש דרכים אינטליגנטיות להגיד את זה לה,
שגם היא תבין. אני אוהב אותה יותר משאורפיאוס אהב להביט לאחור,
יותר מילד פרוגריה שמתגעגע לנעוריו. יותר משטבעת מוביוס רוצה
מימד נוסף. היא כל כך נבונה. וגם הילדים שלנו יהיו פיקחים בטח,
כמוה. וכשהם ישחקו על הדשא או ירוצו בים ואחד ייפול ויפצע, אני
ישירות אבוא להרים אותו בידיים והוא במקום לבכות יביט עליי
בבלבול, כי עדיין לא הבין את כוח הכבידה.