9.6.08
השיר ברקע נשמע כמו בניין שמתפרק, כמו אימפריה נופלת. קצת
כמוני. אני לא באמת מקשיבה למילים, אצלי הטקסט נכתב באקורדים.
הלחן -אחד הבודדים בעולם- שבאמת נשמע כמו סוף עולם כלשהו.
כאילו ישנן חתיכות לגו שצונחות מהתקרה ומתנפצות לפירורים של
פלסטיק צבעוני.
יש מילים כל כך רבות, משפטים שלמים, שאף אחד לא אומר, ובכל זאת
הלב שר. הן מתחבאות אותיות-אותיות בין התווים. שרות את עצמם.
אני רק עוצמת עיניים והכל פרוס לפני. בין השיטין יש עולם שלם.
ערפל ורוד וסמיך שלפעמים חונק אותך ולפעמים מעיף אותך גבוה
באוויר. יש לי צמרמורת רק מהתווים הראשונים של השיר החדש ברקע,
הם מתחלפים כל הזמן, הוא נשמע כמו השקט שאחרי. אחרי כל ההרס
נשאר שקט שחורך את האוויר. הלב נקרע מהשקט, ופתאום מתחלף השיר
ברקע, וכמו הערפל שלא ברור לי בכלל, השיר הבא כואב, כאילו באמת
נחרב העולם ולי יש מוזיקת רקע. כמו סצינה מושקעת מתוך סרט שהכל
מתאים לה בדיוק- זווית הצילום, התאורה, המוזיקה. בכלל לא משנה
לי מה המילים, ממילא אני שרה משהו אחר.
אילו יכלתי הייתי מנהלת טקס אשכבה.
הייתי בוחרת מוזיקה שתיצור עור ברווז לנוכחים, ומצד שני תעלים
את הבחילה והמועקה שבחזה. וזה נורא קשה וכמעט בלתי אפשרי ליצור
את שני האפקטים הללו בו זמנית. צריך להשקיע המון מחשבה, לבחור
בפינצטה את השירים, את התווים. אולי אפילו להלחין במיוחד משהו.
בלי מילים, רק עם מהלכים הרמוניים כאלה.
מהלכים הרמוניים פורטים הכי טוב על הלב. סוחטים ממנו משהו
מסוים.
יש את השירים, והמהלכים ההרמוניים שלכל האנשים נשמעים בצורה
מסוימת. אני שומעת אותם אחרת. הם מתנגנים לי קצת עקום בלב,
ואולי זה תלוי בצורת ההגשה שלהם. כל הפסקה קטנה משנה לגמרי את
משמעות התווים. איפה עצרת, ולכמה זמן, וכמה שקטה הייתה
העצירה.
יש את הרגע הזה שאגלי הדמעות נערמים אחד על השני במין ערמה
נוראית ונפלאה על קצה העין. כמו בספירה משותפת לאחור כל הטיפות
קופצות ביחד למטה ומחליקות לי על הלחי. זה השיר הכי מלוח
ששמעתי בחיים: ספירה לאחור של דמעות.
בכי הוא קצת כמו סימפוניה לתזמורת פילהרמונית; כל כך הרבה
איברים משתתפים. העיניים, האף והפה, שרירי החזה ואפילו הבטן,
שטורחת להתהפך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.