[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר צוק
/
מיומנה של מוזיקוהולית

29.5.08
יש דברים שאתה פשוט יודע כי אתה יודע. אתה מרגיש, ובו זמנית גם
יודע, שככה זה. וזהו. כמו לקום בבוקר ולדעת שאתה רעב, או לקרוא
ספר ולדעת מיד שאתה אוהב אותו. זה כבר ברמת הידיעה. זו הבנה
עמוקה. עכשיו נראה מישהו מנסה להתווכח איתך.
ככה קמתי, בעצם ככה גם הלכתי לישון, במעין ידיעה כזו, שזה סוף
העולם. זו הרגשה, זו ידיעה. לפעמים פשוט קמים בבוקר ומרגישים
שרע. ואתה כבר יודע, זה ממש בוער בעצמות, שרע לך וזהו. יתהפך
העולם, תחייך או תצחק, ועדיין זה יבער בך בפנים. מעין אש שמכלה
אותך, כמו מנגנון השמדה עצמי.
אז ככה קמתי בבוקר. אחרי לילה שבחציו ישנתי, בחציו לא.
לא-ישן זה לא ער, כמו שלא-רעב זה לא שבע. אז לא ישנתי, ולא
קמתי, סתם הייתי במעין מצב תודעתי מוזר כזה; מלווה בהרגשה שהפה
שלך חסום ואתה לא יכול לדבר, וגם אם היית יכול - מה כבר יצא?
מה תאמר? והפחד הזה - להישאר ככה עם עצמך בחושך. אתה מריץ בראש
מהר למי להתקשר, ואז קולט שהשעה כבר שתיים וחצי בלילה. ואין אף
אחד בעולם שהייתי מייחלת לו להתעורר באמצע הלילה מטלפון ולשמוע
את האי-יכולת-לדבר של האדם בצד השני של הקו. אז הבטתי על
החושך, והוא הביט עלי בחזרה. וכמו בכל פעם שאני נקלעת לכאלו
מצבים התנגנו לי שירים בראש, ניתקו אותי מהכל. אולי הם לקחו לי
את היכולת לדבר. תיבה אחר תיבה, והם כמו דלק לבכי. זה חיכה לי
כל הזמן הזה, אבל כאילו משום מקום מתנפל עלי חלק בשיר, שיא,
מעבר, פזמון, בית, שפתאום מפוצץ את הכל עוד יותר. כמו לראות
מכונית שעולה בלהבות ולפתע מתלקחת לכדור אש ענקי. כבר חשבת
שאין יותר גרוע, שאתה כבר בוכה את עצמך החוצה, שאין כואב יותר
מזה, שאתה לא יכול כבר להוציא מילה מהפה ואז טראח- כמו משאית
שמתנגשת בך - נוחת עליך גוש עצום של משהו. ולפני שבכלל הבנת,
המחנק כזה גדול שעכשיו בכלל אין סיכוי שתוציא מילה, ואם קודם
הרגשת את הדמעות של עצמך על העורף מרוב שבכית, אז עכשיו כבר
קשה להבדיל בין אגל טיפה אחד למשנהו. בעצם זה בלתי אפשרי. אתה
לא בוכה, אתה מפל אנושי. והנה כל הזוהמה שבתוכך פורצת החוצה
בלי שליטה ובלי כוונה. אי אפשר למצוא כבר בפנים סנטימטר אחד
שנשאר יבש. ואז אתה יושב ומתבוסס בעצמך. בג'יפה שלך, שיצא
מהעיניים.
אין כבר כלום - רק אני וחושך ומוזיקה, שמתנגנת בראש, אבל צועקת
לי חזק באוזן. וכבר אין לי חשק להתקשר לאף אחד, גם כי כבר
שתיים וחצי בלילה, וגם כי פשוט בא לי לעצום עיניים ולהירדם. זה
מתיש; התנקיתי מעצמי, התבוססתי בעצמי, ועכשיו כלו כוחותיי.

אני מוזיקוהולית.
התמכרות למוזיקה זה אחד הדברים הכי נפלאים והכי איומים שיש.
מוזיקה זה מקום מפלט, מקום לדבר, זה מקום להתחבא ומקום
להיראות. זה הכל ביחד ועדיין זה נשאר מספיק מסודר, עם כמה שזה
נשמע כאוטי.
כמה שזה אירוני, אני מחפשת בדיוק את הרגע הזה בשירים. את המקום
המיוחד הזה בקטע שסוחף אותך איתו. שוטף את כולך, ואז אתה נסחף
ורק מנסה להשאיר את הראש מעל לזרם כדי שהמנגינה לא תבלע בשטף
הזה. ובדיוק הנקודה הזו גם תפיל אותי אחר כך, כשהשיר יתנגן לי
בראש. כי שם זה כואב. הנקודה הזו ששוטפת אותך, כמו מים אמיתיים
ששוטפים ערוץ נחל, והיא חושפת כל מיני רבדים ששכחת או לא ידעת
שהיו שם. ואז הכל על פני השטח. ואתה גם ככה בוער. זה עוד, זה
גם קצת מעבר. זה יותר גדול ממך כי זה הכריח אותך לראות חלקים
שמזמן לא ראית בעצמך, ומזמן זה מונח יחסי. מזמן יכול להיות גם
מאז שנולדת. אנשים לא יכולים, ביולוגית, לזכור אירועים משלוש
השנים הראשונות בחייהם. אז כשהיית בן שנה ויומיים וראית איזה
צל מפחיד בתוך עצמך - ראית, אבל זה היה מזמן, ואתה בכלל לא
זוכר. זה נראה כאילו זה חדש, כאילו גילית פתאום. אבל זה לא, זה
פשוט המוח שלנו שלא זוכר הכל.
אני מחפשת את השירים להיאבד בהם. אלו שיסחפו אותי הכי חזק גם
יתפסו אותי ברגעים המסוימים האלה ויסחפו אותי לנקודת השבירה.
אלו שירים שבשמיעה ראשונה אתה לא מבין את היכולת הטמונה בהם.
רק בשמיעה שנייה, שלישית, בשמיעה השלושים ושבע, פתאום משום
מקום יהיו כמה תווים, יהיה משפט כלשהו, והם יאבנו אותך במקום
לרגע. כל מה שאפשר לחשוב עליו באותה שנייה זה: 'ואוו'. ואז
להריץ את השיר מהתחלה. לחכות לפאזה הזו ולהרגיש איך הלב שלך
מתכווץ. בלי שום משמעות, סתם מתכווץ.
זו הגדלות האמיתית של המוזיקה - היכולת לכווץ לאנשים את הלב.
לגעת במקום כל ך עמוק ולשנות משהו. זה מרגיש כמו קסם; עוטף
אותך, מכווץ וצובט את הלב. כאילו ערפל מקיף אותך, והשיר סוחף
אותך, ואתה כמה סנטימטרים מעל מה שהיית קודם. אתה לא שם לב, אף
אחד לא שם לב. אתה מרחף בלב מכווץ, ואנשים תמיד חשבו משום מה
שצריך לנפח את הלב כדי לעוף.

פתאום הכל נרגע. כלומר, לא פתאום. במשך דקה התאמצתי נורא ובסוף
אמרתי שתי מילים. זה הספיק. כאילו גלגלתי אבן וגרמתי למפולת.
הצלחתי להוציא מילה מהפה - זה בסדר, הכל בסדר, כולם יכולים
לחזור לשגרה - אפשר לנשום. אפשר לנשום? אז למה עדיין זה מרגיש
כמו סוף העולם, ועדיין כאילו מונח עלי גוש בטון ענקי?

לבכות - אבל בכי כזה, שמרטיב אותך עד שאתה מתבוסס בו, בכי כזה
שמנתק אותך מהכל ומעצמך, שגורם לך לא להצליח לדבר - לבכות, על
אף מה שמומחים ורופאים יאמרו לכם, זו הטראומה הפיזית הקשה
ביותר לגוף. לוקח כל כך הרבה זמן להתאושש. אחרי שהאף התמלא
כולו, העיניים נפוחות ואדומות, הנשימה לא סדירה, הדופק מואץ,
לפעמים השרירים עוד מתעוותים בתנועת התייפחות, וייקח זמן עד
שהכל יירגע. עד שהלבן יחזור לעיניים. זה מה לוקח הכי הרבה זמן.

זה מצחיק, אותי לפחות, שכשאתה בוכה ממקום כל כך עמוק העיניים
נהפכות לכל כך אדומות. כאילו דיממת מהן, בעצם בכית. אבל
בינינו, מה ההבדל?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני יודע? אולי
מדינה יהודית
תעזור"

הגורו יאיא
בשיחת חולין עם
הרצל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/09 0:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר צוק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה