לשירן,
שהעיניים שלה נוצצות כמו זוג שמשות ענקיות


אני לא אוהבת להישאר לבד באוטובוסים, לנסוע לבד: רק אני והנהג,
כאילו הקו של אבא שלי. זו נסיעה שמלווה תמיד בתחושת מועקה.
תמיד נסיעות שכאלה נופלות לי בול בקווים שבהם מכל התחנות דווקא
באחרונה אני צריכה לרדת.
אז אני לוחצת על הכפתור, מסרבת לוותר על הטקסיות שבנסיעתי.
כאילו שזה בכלל משנה לנהג... הרי ככה או ככה הוא יבקש ממני
לרדת בתחנה הקרובה. הדלתות נפתחות ומציפה אותי ההרגשה הלא
נעימה והמוכרת; כאילו אם אני לא הייתי נשארת אז הנהג היה חותך
ומסיים את הקו קודם. אני יורדת וזורקת לאחורה תודה לנהג, למרות
שלא באמת צריך, כי הרי אם הייתי יורדת בתחנה אחרת הייתי בוודאי
רצה ליעדי, שוכחת את הנהג והנוסעים שממשיכים לבדם לתחנה
האחרונה.
מבט בשעון.
לא צריך למהר, יש לי לפחות עוד שעה עד הפגישה. אפשר  לשם שינוי
ללכת בנחת. אני שונאת אנשים כאלה, שבזמן שאני רצה בלחץ חצי
עיר כדי להספיק ולהגיע בזמן הם הולכים לאט, חסרי דאגות, בוהים
בעיניי עגל בעולם שרץ מסביבם. רק מלחשוב עליהם אני מתחילה ללכת
מהר. לאן אני ממהרת?!
אני חוזרת ללכת כמו כל אותם חסרי דאגות שאני אוהבת כל כך
לשנוא. לעלות מדרגה מדרגה בנחת, בלי שום פעולה שבכלל יש סיכוי
שתגרום לי להתנשף. ובזמן שכולם רצים מסביבי אני מזמרת שירים
ובוהה בעיניי עגל בפרצופים הלחוצים שחולפים במהירות על פני.
שגרה היא דבר כל כך מרגיע, כל כך נוח.
התרגלתי ללכת במהירות ועכשיו כל תנועה שלי מנקודה א' לנקודה ב'
נראית כמו מרוץ נגד השעון, כאילו אם אאחר בשנייה אפול ללא רוח
חיים על הרצפה.
יש דבר נורא מנחם בשגרה. מצאת שילוב נכון של סלטים בלאפה, את
סוג האורז הטעים לאכול ליד האגרול, וזה נוח, וזה טעים, ואתה
יודע בדיוק איך תתענג על כל ביס. זו כבר ההזמנה הקבועה שלך,
ואין כמעט סיכוי בעולם שתחרוג ממנה סתם ככה. הרי כבר התרגלת,
ואפילו אם הבקר סצ'ואן חריף לך עד שאתה בוכה אתה כבר רגיל. אתה
מכין את הכסף מראש כי אתה יודע בדיוק כמה זה עולה. לפעמים אתה
נופל על מלצרית קבועה, קופאי שתמיד משרת דווקא אותך, ופתאום
אחרי כמה שיחות חולין סתמיות אתה מגלה שלמדתם באותו תיכון,
והמלצרית סיימה ארבעה מחזורים לפנייך. ו"מה שלום המורה
לאומנות? היא עוד חיה בכלל??!" ו"מה עם המורה לחינוך גופני,
עדיין מספר את אותן בדיחות שחוקות?". "איזה כיף היה אז, רק שלא
ידענו להעריך... לחץ של בגרויות  מה זה מול הלחץ של הריצה
המטורפת הזאת שכולם חלק ממנה!? השנאה המשותפת של כולם לאנשים
שהולכים חסרי דאגות ונטולי מקומות לאחר אליהם ברחוב. איך היינו
תמימים... אז אל תשכחי למסור לכולם ד"ש! ונתראה בשבוע הבא. אה,
וצ'יפס קטן עם דיאט קולה  אבל רק בפחית, נכון?"
אני שואלת את עצמי  מתי מפסיקים לרוץ כל כך מהר לכל מקום? מתי
אפשר ללכת  בקצב נורמלי לגמרי  ולא להרגיש לא בסדר עם זה?

הכי כיף לראות איך אנשים מפנקים את עצמם בפרטים הקטנים: כמו
לקנות לעצמם פחית כמה שעות מראש  כי פה, בדיוק פה, יש את המיץ
תפוחים שאני הכי אוהבת  ואחר כך יהיה חם, ונכון יהיה גם אחר כך
קיוסק, אבל שם תמיד זו חברה אחרת.
התענוגות הקטנים הלל:  לשמוע את רחש הפחית הנפתחת ותחושת
הטפיחה העצמית על השכם; איזה רעיון גדול זה היה. איזה ניצול
הזדמנויות, איזו ראייה לעתיד! כל הכבוד לי,  באמת כל הכבוד.
והמיץ תפוחים בחיים לא היה טעים יותר.

מדהימים הדברים על גבול חוסר החשיבות שגורמים לגלגלים בראשים
שלנו לרוץ מהר: ספר שסיימתי, מכונית שביצעה עברת תנועה. פתאום
ההווה והעולם כבר לא חשובים. מליון ואחת מחשבות מציפות את
כולי. באותם הרגעים כל המחשבות הללו נראות כמו ההגיגים הכי
מוצלחים בעולם, מחשבות שהן באמת ברומו של עולם. המוח חד
ובאוויר יש ריח של משהו גדול שעומד לקרות. אני במקום הכי גבוה
שיש. חושבת על הכל ועל כולם.
עכשיו כל מה שחסר זו רק שיחת טלפון מהבחורה ההיא שתמיד צריך
להתאמץ נורא כדי לשמור על רמת שיחה גבוהה כשלה, להיות שנונים,
מצחיקים... נראה אותך מתקשרת עכשיו  כשהראש שלי בשיא תפקודו!
כבר יוצא לי עשן מהאוזניים.
נו למה היא לא מתקשרת?
רגע! שכחתי את האור דולק בחדר?
זהו. אבד המומנטום. כל הנוסחאות של התרופה מרפאת האיידס
שהמצאתי נעלמו ברגע אחד, בענן ערפל שעצר את ריצתם של גלגלי
מוחי.
חזרתי להיות האידיוטית שאני. לא מדענית טילים ולא פילוסופית עם
תפישה שתשנה את פני המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. סתם
עוד פרצוף שמנסה ללכת מהר  רק לא מהר מידי.
עצמתי עיניים.
באף פתאום מדגדג לי ריח מוכר. לא לוקח לי יותר מרגע להיזכר
בפנים של מאיה. מולקולות קטנות עם "חיוך מאיה" עליהן מרחפות לי
לאט לאט לתוך האף.
איפה היא עכשיו? איפה אני?
כמה שהאף מדגדג לי.
את מאיה פגשתי לגמרי במקרה לפני עשרה חודשים. מאיה היא לא מסוג
האנשים האלה שאפשר לצפות מראש את טיב הקשר אתם. זה נראה לפעמים
כאילו יש אנשים שתפגוש רק פעם או פעמיים בחיים, וגם אם במקרה
תתקלו שוב אי שם בעתיד השיחה תהיה קצרה וסתמית. בעיקר כדי לצאת
ידי חובה.
"שלום"
"שלום"
"מה נשמע?"
"הכל בסדר. איך הילדים?"
"בסדר, ברוך השם. איך בעבודה?"
חבל, כי מכל האנשים דווקא מאיה היא אחד האנשים שאתם יש לי את
סיפור ההכרות הכי מורכב, ואם מסיבה כל שהיא יתנתק בנינו הקשר,
אז בעוד עשרות שנים, כשאפגוש אותה, זו תהיה פגישת איחוד
מרגשת.

העולם שלנו מורכב ממיליארדים של פרטים שונים. אינסוף שילובים
מוזרים ואיזונים שונים בין נכון לא נכון, טוב ורע.
בין כל הדברים האלה  שמהם העולם בנוי  יש את קומץ הדברים
שמלאים בקסם. אבל רוב האנשים בכלל לא שמים לב לכל הקסם הזה
שמסביבם. רוב האנשים, לא מאיה.
בפעם הראשונה שכשזה קרה ישר הבנתי עם מי יש לי עסק. זו בחורה
שמעריכה את הפרטים הקטנים. זו בחורה שבאף מדגדג לה הקסם.
בפעם הראשונה שמאיה סיפרה לי (בפרטי פרטים ובהתלהבות מלאת
אושר) על משהו מיוחד העיניים שלה נצצו כמו שתי שמשות ענקיות.
נפערו בחדוות אושר. גם אני חייבת לרוץ ולראות את הסרט ההוא,
ולשתות את הדבר הזה ולהקשיב לשיר המעניין הבא  וכמה, אוי, כמה
שהכל מיוחד! בעיניים פעורות היא מתארת בצורה ציורית את כל
הייחוד הזה שאני חייבת לחוות גם כן. הכל נשמע כל כך מוחשי שהנה
וגם הלב שלי מפרפר בהתרגשות, ואלו שירים וסרטים ומשקאות שאף
פעם לא טעמתי.
החלק הכי טוב בכל הסיפור הזה הוא החיוך המיוחד שנמתח על פניה.
אפשר ממש לקרוא משפתיה איך היא מתרפקת על העונג שהציף אותה אז,
והיום, ויותר משאני רוצה לחוות את כל הקסם הזה על בשרי אני
רוצה שמאיה תחווה אותו שוב על בשרה, תחייך בסיפוק עם זוג
עיניים בוערות.

את מאיה פגשתי בחצר אחורית, כשישבנו במעגל על כסאות פלסטיק
לבנים, מסביב לשולחן פלסטיק לבן, כמו המלך ארתור ומסדר
אביריו.
אנחנו ישבנו, מאיה הגיעה והתיישבה, העברנו לה מעטפה או שקית,
אני ישבתי בשקט, מאיה ויתר ה"אבירים" החליפו כמה מילים, חדשות,
בדיחות, מאיה קמה והלכה ואנחנו נשארנו לצחוק ביחד על כל העולה
על רוחנו.
כמו כל הדברים שאפופים קסם גם את מאיה ראיתי בפעם הראשונה בתפר
הזה שבין קיץ לחורף לסתיו, בין אחר צהרים לשקיעה אחרונה בצבע
ורוד, באוויר היבש של תחילת הדרום.
בניגוד לרוב הדברים שמלאים קסם, כשפוגשים את מאיה לא תמיד
מבינים את גודל המעמד. זו נראית כמו עוד פגישה סתמית, עוד אדם
שלא תפגוש לעולם, ואולי באמת לא הייתי פוגשת. אין לי מושג איך
הדברים התגלגלו כמו שהם התגלגלו: וזה חלק מהקסם של מאיה. היא
פאזל ענקי שעד שחשבתי שפיצחתי הבנתי שבקושי כיסיתי עשירית
מהתמונה השלמה.

להתרפק עם מאיה זו הרגשה שנורא קשה לתרגם לעברית, במיוחד אם
אתה לא מאיה ואין לך את הדרך הציורית להעביר כל שבב התרגשות
וקסם, אפילו הקטן ביותר.
כשמתרפקים עם מאיה התחושה היא קצת כמו אגוז בשק של קמח. גם אם
אקום ואלך פתאום, גם אם ארוץ, אני אותיר מאחורי שביל לבן עם
מולקולות של "חיוך  מאיה". אפילו אם אהיה האגוז הכי קשה שיש,
הכי רקוב, הכי גדול, הכי מר או הכי ישן  למאיה יש אפקט כזה;
אני בתוך שק קמח. זה לבן ואוורירי ומיוחד, ומי זוכר בכלל אם
אני אגוז או תרנגולת?! בלתי אפשרי שלא להתנתק מהכל, לבקש
מהעולם שיעצור רק לרגע כדי שאוכל לחייך אל מאיה, היא תחייך אלי
בחזרה, וכל הגוף שלי כבר מכוסה קמח.

ככה זה, כשהראש מתנקה בבת אחת אחרי דהירה פתאומית מציף אותי
הריח של מאיה, שאין לו מילים או שם, רק פנים עם חיוך שמדגדג לי
באף.