סוגיית המתנה שנרכוש בסוף השנה לצוות הפדגוגי, מטרידה את הורי
הגן ומקטבת בנו מחנות, ואני חוככת בדעתי לאיזה מחנה להצטרף.
מחד יתכן שההנהגה החינוכית תלווה אותנו גם בשנה הבאה, וראוי על
כן שאתמוך בהצעה הנדיבה של אמא של שי, שלא לחסוך, ולהתאים לכל
אחד תשורה אישית ויוקרתית להבעת מלוא הערכתנו. מאידך העוצמה
הפיננסית המדלדלת שלי בעת הזו ותזרים המזומנים השלילי, מחייבים
אותי לשקול בתשומת לב דווקא את הטיעון המבריק שמעלה אמם של
התאומים אביו ואביה, שגורסת כי "העשייה החינוכית הקדושה של
הצוות היא בלתי מדידה, וכל ניסיון לכמת אותה באופן מעשי או
לפרוע ממנה שטרות לרכישת שי לפרסונות הפדגוגיות יחשב לעלבון".
אני משהה לפי שעה את החלטתי, תוך שאני נזהרת שלא לתת לאינטרסים
צרים להוביל אותי, ומשתדלת לעקר אותה מהשפעות זרות.
איכשהו אני נוטה להאמין שעד לרגע ההכרעה יתכנו עוד אי אילו
הארות, שישפיעו על התנהלותנו. ואכן אמא של דין, שאביו הוא
פרקליט ידוע, פוסקת שמתן תשורה לגננת נוגד את הוראות המנכ"ל.
אני נאחזת בלהט בהוראות המנכ"ל, לפחות עד לרגע בו נובט רעיון
פתלתל בראשה של אמא של רמה, שמאפשר את עקיפתו. "נוכל להסב את
השי לטובת רכישה שימושית וערכית להעשרת הגן, שתשמש את
הזאטוטים", היא מצקצקת רמות ומסכלת את הפסיקה המשפטית.
מאחר שכיתת הגן רוהטה בציוד חדשני וצוידה במיכשור איכותי,
קופצות האושיות הפדגוגיות ביצירתיות חיננית על הרעיון ופוצחות
בהסברים דידקטיים נמרצים לטובת הנחיצות הערכית של רכישת
כורסאות עיסוי פונקציונליות לפינת הספרים בגן, לא פחות.