רוצה לכתוב, על כלום.
שיידעו שאני קיימת.
להותיר זכר לאנשים שיבואו אחרי.
תמונה ישנה, חיוך חולמני.
נערה מאוהבת, בשמש קייצית.
וכשהאלבום נסגר והזכרונות ננעלים בפנים,
אני חוזרת להיות האשה המרירה הזאת.
זאת שתמיד צחקתי עליה.
כי אז עוד לא הבנתי כמה זה קשה להיות לבד,
הרגשה כזו שהקירות לוחצים עליך.
בידיעה שהימים ספורים, ואני רק מחכה ליום האחרון.
התקווה, שיש טעם לחיים, כבר נעלמה.
והטעם היחידי שנשאר הוא של מיץ התפוזים,
שבא ביחד עם הכדורים שיש ליטול יום יום.
כל קמט מסתיר סיפור, ואכן רבים הם הסיפורים.
מביטה במראה, באשה שפעם חלמה, צחקה, אהבה.
בכתה. בוכה. תבכה.
מאזינה לתקליטים, חצי רדומה.
והרגליים כבדות כ"כ, יוצרות שקע על הספה הרכה.
חולשה שמציפה אותי לא נותנת לי לקום ולהנמיך את הצלילים,
שפתאום מכאיבים לאזניים.
עוד תו אחד וזה יהיה הסוף שלהן, חייבת להתרומם.
התיישבתי. סחרחורת קלה אפפה אותי.
הבטתי בטלפון.
רציתי להתקשר למישהו, ולא היה לי למי.
כי אף אחד לא אהב אותי כמוהו.
כל השאר רק העמידו פנים, או שפשוט הרגישו חייבים על כל השנים.
ועכשיו? עכשיו אני אוכל לפגוש אותו שוב.

רק רציתי שיזכרו שפעם הייתי קיימת.
להתראות בעולם הבא.