מתעוררת אני לשחר הנוקשה שבחוץ
בכוח מוציאה עצמי ממיטתי
בזעם מתלבשת
וכמתוך עלבון יוצאת אל הרחוב

נכנסת למכוניתי הקרה והמטוללת
ונוסעת בדרך הארוכה לכלאי הבודד

לוגמת את קפה הניחומים שלי
אדיו יוצרים חוצץ זמני
ביני למציאות החודרנית שסביבי

משימותיי המשמימות
הרגליי המדכאים
היום נמשך עד אין קץ

הבדידות מכריעה אותי

ואז מגיע ערב
החושך היורד

מדפדפת במחברתי
עוברת על משימותיי
לא רוצה לעשות כלום ממה שמופיע שם

כלואה אני בכלאי הפלורוסנטי המסנוור
עיניי בוהות
לבי דואב
מתי אזכה לראות אור יום?

שומעת אני צעדים מוכרים חולפים במסדרון
כה רוצה לראותך, אולי לשתות קפה אתך,
אך איני יכולה אפילו לצאת מהחדרון.

מנהל כלאי קורא אותי אליו
רוצה אותי צמודה כלפיו
הפסקותיי הנדירות יפסקו כליל
ורוחי תשקע כבנזיד זדוני חמקמק.