כשהיא יצאה מהחדר, היא ידעה שהם מייד יתחילו ללכלך, כי הם
כאלה, הם תמיד היו כאלה.
כבר בהתחלה היא ראתה לאן זה מדרדר וידעה להתרחק ולא לקחת חלק,
למרות שזה בכלל היה הרעיון שלה, הם פשוט עיוותו אותו בצורה
מאוד מכוערת ולקחו עליו בעלות.
לא היה לה כל כך איכפת, כי מה זה משנה אחריי הכל? העיקר שייצא
מזה משהו.
אבל לאט לאט החיוך דעך והפך להבעה אחרת, סוג של... תדהמה
מעורבת בתהייה, הם טענו שזו הבעה מתנשאת.
הם לא מבינים שזו בכלל לא התנשאות, אלא ריחוק שנגרם כתוצאה
מחשש מסוים.
היא ניסתה להסביר להם את זה, אבל אחרי כמה זמן זה התחיל להימאס
אז היא קיבלה את זה שהיא סנובית נפוחה, בסדר.
היא בחרה לא להגיב, רק ישבה בשקט בצד וצפתה בהם; מתרוצצים בכל
רחבי החדר כשהם צורחים מקללים את האימהות אחד של השני.
זה היה פתטי.
היא הרי ידעה שזה ייפול, שכל התוכניות שלהם לא יפעלו ושכל
המילים הגדולות האלה הן רק ליופי, אבל בחרה לשתוק ולראות לאן
זה מתקדם.
הם ניסו לשתף גם אותה בהתחלה, אבל הם ויתרו די מהר כשראו שאין
ממנה תגובה. זה עצוב, כאילו הם צריכים אישור ממנה.
ממנה, הילדה המתנשאת שמסתכלת על כולם מלמעלה וחושבת את עצמה
מלכת העולם, ממנה.

כשהיא יצאה מהחדר, היא ידעה שהם מייד יתחילו ללכלך, כי הם
כאלה, הם תמיד היו כאלה.
החברים שלה.