אכזבה, גם בבוקר וגם בערב,
אולי תמיד,
בוערת כמו אש.
קשה להתנער מהרגשה הנוראה הזו,
היא אחזה בי.
לפעמים כשאתה חושב שאתה מכיר מישהו
שפעם עוד היה קרוב אליך,
אבל זו טעות.
מוזר היה לי
אלה שתרצה שיהיו קרובים אליך, רחוקים
ולא רוצים להתקרב,
אלה שתרצה שיהיו רחוקים מנסים להתקרב
ואז אתה מרגיש כמוהם.
כנראה לא רוצים בחברתך, צריך להיות שלם עם זה.

איכשהו יוצא שאתה תמיד חושב שתהיה איזה שחקן גדול, סופר,
משורר, כוכב.
אז כשאתה מבין שיש כוכבים רק בשמים הכל משתנה.
ומה אתה בעצם אם לא רק בן אדם עם מאווים גשמיים וצרכים שכלאחר
יד נראים משעממים.

גם כשהיום נגמר ואין למה לקום מחר אתה מהרהר על השעה.
אנשים קמים מאוחר כשאין למה לחכות,
במקום שלא יעבור יום בו אני רוצה לקום מוקדם,אני קם מאוחר.
השעה הזו של הבוקר יש בה מן הקסם שאתה מרגיש שכה חסר.
בשגרה אתה לא מעריך את השעות היפות האלה של זריחה מלאה בריח של
יום חדש.