כאן, בשאון הבוקר הצחיח, הכול עוד מנצחים להם על משכבם.
על ערש דווי, שעון גופו הדק, במלוא כבודתו, זקן בא בימים.
מתנמנם לו, ודאי כבר נח את המנוחה שבין שיא יומו לשעות השפל.
על חלומה מערערת לה, לובשת מדים מצוערת. מכוסות עיניה ביריעה
ורדרדה, וכבדה של עייפות. מבין חומות הירוקת הסמלית, קשה שלא
ללקט אגד מופלא של שלל יצירות האומנות הגדולות שנבראו. משחר
הימים, השראה למיטב פיוטי הזמן העומד מלכת.
בקדמה, זולג לו אור היום הראשון על המבצר. מגן על כל נוסעיו
כמעט בשאט נפש באוחזו בהגה. כמו קברניט ספינת פריגאטה, המנווטת
לה על-ידי קווי המתאר הדקים שמפריעים את שכבת הרקמה הדקה של
הים. אחיזתו בטוחה, מבטו ישיר, באצילות ובחן מעורר הערצה משתלט
קברניט זה על ספינתו.
גם הבוקר, כמו בכל בוקר, נחמד להיות היחיד באוטובוס שערני דיו
להנות מן הבריות. |