הייתה לי אחת שידעה לחשב את המרחק לשמש ובחזרה.
לסירוגין הייתה שוכחת למרוח על פניה מקדם הגנה
ועורה היה מאדים ומתקלף.
הייתי מגיע לביתה והיא הייתה מערבבת טבק מתקתק.
בדרך אליה על האופניים הייתי שר לעצמי באנגלית עילגת "אימ גונ
טו מיט דה ואנ אי לוב"
נוסע מהר, ומופיע על מפתנה מיוזע.
בחדר המדרגות שלה הייתה ניצבת מראה מעוותת שדרכה נראיתי נאהב.
לבסוף היא לא הסכימה כלל לראותי,
לכן אותה אהבתי מבלי לגעת.
בדומה לנשים שבהן נגעתי מבלי לאהוב.
את המרצפות המשתלבות המשתרבבות להכעיס מבעד למדרכה החולית
יכול אני לכנות דרכי.
לא לביתה של פלונית.
אלא לביתי שלי.
שם ישנו חתול מקרר ומדף ספרים.
ואת חתימת גופי על מצעי הבוקר הסתורים. |