המכה הכחולה של שבוע שעבר כבר הספיקה להחלים, זאת של לפני
שבועיים כבר מזמן נשכחה. זאת מהשנה שעברה, השאירה צלקת קטנה,
ליד החזה. וזאת מלפני שנה וחצי השאירה צלקת גדולה, ומכוערת,
אבל גם אותה הספקת כבר לשכוח.
הלהב חודר, עמוק, לתוך החזה, דם חם זורם בקצב מטורף. הוא מטפטף
לך על הנעליים החדשות, שהוא אז קנה לך בפעם האחרונה שהוא ביקש
סליחה, והבטיח שזה לא יקרה שוב. השטיח הלבן שגם לו כבר יש שנה
וחצי, מאותה הפעם שבאמת הוא קצת הגזים, והשאיר אחריו צלקות על
כל גופך, אבל השטיח הלבן, עבודת יד מאיטליה הצליח לכפר על אותו
ערב איום.
השטיח קיבלת אלמנט חדש, נקודות אדומות מבריקות, שזלגו כמו
משאירות זכר אחרייך, כי הרי לקבורה הולמת לא תגיעי, מי את?
משפחה כבר אין לך, ממזמן. את תמותי ותרקבי לך באיזה חור, איפה
שהוא יבחר, הרי כבר נקברת חיה, זה קורה כל פעם מחדש שאת שומעת
את חריקת הדלת. אבל הפעם באמת שהגזמת, את העזת להיות בבית
באותו יום שפיטרו אותו מהעבודה, ועל זה תשלמי.
יש פרדס לא רחוק מפה את מהרהרת, אולי שם אקבר, התולעים יאכלו
אותי, ורק אתה תבוא מדי פעם למין אבן קטנה שבטח תחקוק עליה עם
האולר, האולר שאני כבר מכירה טוב מאוד, עם אותו אולר תחקוק את
השם שלי, ואת הגיל, 16. אבל הפעם היית מקורי, הסכין הזאת
הגדולה של הקצבים שקיבלת מדודתך לפני חודש, כשהיא קפצה
לביקור.
"מה, אין לך עדיין חברה?" היא שאלה בטון הרגיל שלה. "לא" אתה
אמרת, וזרקת מבט לארון הנעול לוודא שאני לא אוציא מילה. ואחרי
זה עוד העזת להרביץ לי מכות רצח על זה שלטענתך נשמתי בקול חזק
מדי.
הלהב כבר עמוק מדי, אין כבר דרך חזרה, את מוציאה צרחת כאב
מפתיעה, קול איום של צווחה נוראית, הלהב כבר בחוץ, יש לו דמעות
בעיניים, סליחה זה לא יקרה שוב, אני מבטיח. הוא מחבק אותך
חיבוק חזק, לא איכפת לו ללכלך את החולצה הלבנה שלו בדם.
"אני נשבע לך שזה לא יקרה שוב, את שומעת, נשבע. תשארי איתי,
בבקשה תשארי, כמו תמיד, תעני לי את נשארת? נשבע שזה לא יקרה
שוב."
ואת לא עונה, מאוחר מדי.
והוא רוכן על ברכיו, מחזיק את חולצתו החדשה, הלבנה. בנסיון
נואש לנקות קצת את הדם הטרי.
"את נשארת איתי? שוב זה לא יקרה, נשבע".
ואת שותקת, "נשבע" הוא אומר. וזה לא כי כבר החכמת, ואת יודעת
שעדיף לא לענות. "נשבע" צורח מעומק גרונו, "נשבע".
ואת שותקת, והפעם לתמיד.
"נשבע".