הוא אחז בו, בקור.
זה לא חדש כל הקור הזה שאפף את האווירה, זה מה שמלמדים אותך,
זה התפקיד שלך, וחורף. מכרת את הנשמה שלך לשטן, ואיך שהיא
נשרפה, כי שם למטה, בגיהנום חם עכשיו, זאת הנשמה שלך שבוערת,
במקומה אתה עכשיו קרחון, מכונה, מכונת מוות יותר נכון.
לך לא קר, אתה שם בתוך המעיל הגדול, הפרוותי. להם קר תהיה
בטוח, החורף בשיאו, הוא קשה, אפילו שאתה לא רואה את זה. השלג
מכה, ואת גופם מכסה רק כותונת דקה מבד מתפורר.
כן, קר להם אם חשבת לעצמך. אבל זה לא החורף, מספיק רק מבט אחד
בעינייך הקפואות בשביל לכבות להבה.
או שאולי לא, כי את הלהבות של התנור הגדול שבקצה החדר הם לא
יכבו, העיניים הקרות האלה, הצמאות. מאכילות את הלהבות,
אם הם יגיעו לגיהנום שאלת? חלקם עוד ילדים קטנים שחלב אימם עוד
זולג משפתם, נערים, נשים זקנים טף, כולם. כולם תמימים, חפים
מפשע. אתה לא תפגוש אותם יותר היעוד שלך שונה.
אתה לא תמצא את עצמך בעוד כמה דקות מפוחם, וחרוך מסתכל מלמעלה,
כאפר על המקום שאתה כל כך דואג לטפח, שאתה כל כך אוהב, הבית
שלך, שבו אתה אוכל לשובע, שותה ומשתכר, מתחממם ליד האח, או
בימים הקרים יותר, ליד האח, האח של ילד קטן ותמים שמצא את עצמו
לבד בקור, האח שלו מחמם אותך עכשיו, בעודו נשרף בחיים, אתה
מכיר את הריח הזה לא, הלא כבר שרפת את אימו, ואת אביו, וכן גם
את בן דודו שהיה רק בן 3 וחצי.
אתה יושב ושותה ואוכל. וחם לך, האוכל החם, האלכוהול, תחושת
הסיפוק של עוד גופה מפוחמת ועשן סמיך שחור. ולהם? אתה שואל?
להם קר, קפוא. מבחוץ, קר. ומבפנים, יותר.
אבל אתה מלאך שכמותך תדאג שעוד מעט יהיה להם חם, מספיק חם
בשביל שתוך שניות אפר גופותיהם יעלה למעלה בארובה הגדולה
ויתפזר באויר העכור.
ילד קטן ניגש אליך, בן 7 אתה מעריך.
אתה אוחז בו, בקור.
הוא לא מתנגד, כבר אזל לו הכוח. הוא לא מתנגד, אבל הוא רק לוחש
לך בקול שבור,
"אנושיות".