היא חייכה אלי,
הם סגרו את הדלת, לקחו אותה ממני. החיוך הזה היו בו משהו שונה
מתמיד. העיניים הנוצצות האלה היו כבויות, והחיוך טמן בתוכו
כמויות עצומות של עצב בידיעה שזה הסוף.
"זה הסוף" מלמלתי לעצמי, "תפסיק לדבר שטויות." מרמה את עצמי ,
האחות בהתה בי, במבט חלול והמשיכה למסדרון הארוך הגדול, כמו
בסרטים.
כן, כמו בסרט הזה שאני והיא ראינו יחד, הגיבור שרד בסוף, הוא
ניצל מזה, ואת? תעני לי בבקשה, תעני..
הדלת שלה נפתחת, חריקה חלולה. הרופא מרכין ראשו, ומסנן בין
השיניים, "מצטער, א...  אבל היא כבר לא אי..." , הוא לא גמר את
המשפט, הטחתי את כוס המים שלי בראשו, קול התנפצות חד, דם, הרבה
דם. לא איכפת לי, זה פלילי, אני יודע. אבל לא איכפת לי.
"תמסרי דרישת שלום לאלוהים" לחשתי בקול חנוק.
באמת שכבר לא איכפת לי, מכלום.
"תמסרי לו בשמי, טוב אמא?"